דפים

יום ראשון, 21 במרץ 2010

התחדשות עירונית ודיור בהישג יד בשכונת יפו ג'/ עו"ד אורה בלום

מזה כארבע שנים מלווה הקליניקה לדיור, קהילה והתחדשות אורבאנית את תושבי שכונת יפו ג' הסובלים ממצוקת דיור קשה. בימים אלה מתחיל לקרום עור וגידים פרויקט של התחדשות עירונית הנותן פתרונות למצוקת הדיור של התושבים בשכונה ומספק דיור בהישג יד לסטודנטים מהמכללה האקדמית לתל-אביב יפו. רשימה זו נותנת הצצה לסיפורם של התושבים ולתהליך העבודה שנעשה איתם:
מאיר בוהדנה היה בן 19 כששלחו אותו הוריו ללמוד חייטות בפריס. פרידתו ממשפחתו בפס הייתה בסימן של התחלה חדשה לקראת עתיד מבטיח. במשך שלוש שנים עשה מידי יום את דרכו לבית הספר לחייטות, פוסע בין בתי העסק הקטנים ב-Rue de Rosier, ברובע היהודי, שבהם חלם להקים ביום מן הימים, מתפרה משלו. בשנת 1951 הוא סיים את לימודיו והיה מוכן לפתוח בקריירה של חייט עילית. אך חייו פנו למסלול אחר. עם סיום לימודיו חזר מאיר למשפחתו בפס, התחתן עם רותי, אהובת נעוריו ובשנת 1956 עלה עם אשתו לישראל. זוג העולים החדשים הופנו על ידי הסוכנות היהודית למושב שדה דוד בחבל לכיש ושם נאלצו להתפרנס מעבודות בחקלאות. מאיר לא היה מוכן להשלים עם צורת החיים במושב והחל לחפש אחר מקורות פרנסה שיאפשרו למשפחה לעבור להתגורר במרכז הארץ. בשלהי קיץ 1961 הוא הצליח להתקבל לעבודה במתפרה של "אחימאיר" ברחוב אלנבי בתל-אביב, אחת המתפרות הידועות בתל-אביב של אותה תקופה. המשפחה עזבה את המושב ועברה להתגורר בדיור ציבורי ברחוב תירצה ביפו והשתלבה בהדרגה בחיי העיר. באחד מן הימים של שנת 1977 הגיעו לבית משפחת בוהדנה נציגי חברת חלמיש והודיעו למשפחה כי הבניין שבו הם מתגוררים הוא בנין מסוכן למגורים וכי הוא מיועד להריסה ועליהם לפנותו מיידית. נציגי חלמיש הציעו למשפחה לעבור להתגורר בשיכון חדש שניבנה בשכונת יפו ג'. למשפחה בת שבע הנפשות לא הייתה כל ברירה אחרת, והיא נאלצה לעבור לדירה החדשה ביפו ג'. ברבות הימים גדלו חמשת הילדים, עזבו את הבית ואת השכונה, ורותי ומאיר הזדקנו ביחד עם השכונה ובנייניה. בשנת 2007 קיבלו משפחת בוהדנה ביחד עם מאות תושבים נוספים בשכונת יפו ג' מכתב רשום מעירית תל-אביב המודיע להם כי הבניינים שבהם הם מתגוררים הם בניינים מסוכנים.
בנינים מסוכנים
שישה עשר בניינים בשכונת יפו ג' הוכרזו על ידי עיריית תל-אביב כבניינים מסוכנים. סיפורם של בניינים אלה החל בשנות ה-70 כאשר חברת חלמיש, חברה משכנת בבעלות ממשלתית ועירונית, בנתה שיכונים בשכונת יפו ג' ושיכנה בהם בשכירות מאות דיירים קשי יום שהתגוררו עד אז במבנים רעועים ומיועדים להריסה באזור התחנה המרכזית הישנה, שמהם חויבו להתפנות. דיירים אלה מצאו עצמם מחוסרי בית, ונאלצו להשתכן בדירות שבנתה חברת חלמיש, מבלי שהייתה להם אפשרות לבחור היכן הם מעוניינים להתגורר. במהלך השנים מכרה חלמיש את הדירות לדיירים בהנחות גדולות והמשתכנים נהיו בעלי הדירות.
שילוב של הזנחה מצד התושבים בתחזוק הבניינים בשל העדר אמצעים כלכליים, בצירוף איכות הבנייה הגרועה של החברה המשכנת, גרמו לליקויים בבניינים, המסכנים את בטחון הדיירים והציבור. החל מסוף שנת 2006 החלה עיריית תל-אביב להמציא הודעות למאות תושבים בשכונת יפו ג', המכריזות על הבניינים שלהם כמסוכנים. בהודעות אלה נדרשו בעלי הדירות לתקן ליקויים רבים, בסכומים שהגיעו עד ל-10,000 ₪ למשפחה. תושבי השכונה שרובם ככולם הם קשישים ונתמכי סעד, לא היו מסוגלים לעמוד בעלויות תיקון הליקויים, ועקב כך הגישה נגדם עיריית תל-אביב כתבי אישום בגין אי-מילוי דרישה לתיקון מבנה מסוכן, עבירה שהעונש עליה הוא קנסות כבדים ומאסר.
ביום 28 לינואר 2007, קיבלה ממשלת ישראל החלטה להקפיא את פרויקט שיקום שכונות בעיר תל-אביב יפו. החלטה זו שינתה את מציאות חייהם של רבים מתושבי השכונות המוחלשות בעיר ולא הותירה לתושבי שכונת יפו ג' שבנייניהם הוכרזו כמסוכנים, כל אפשרות לקבל סיוע מהמדינה. בד בבד עם הקפאת פרויקט שיקום שכונות, הודיעה עיריית תל-אביב שאינה מתכוונת לסייע למצוקת הדיור של התושבים בעיר, וחברת חלמיש התנערה אף היא מכל אחריות למצב הפיזי של הבניינים בשכונת יפו ג'.
תחילה ביקשנו לטפל בנושא על ידי ייצוג של בעלי הדירות שהוגשו נגדם כתבי אישום בבית משפט לעניינים מקומיים. לשם כך ארגנו אסיפות דיירים שבמסגרתן הסברנו לדיירים את מהות הצווים ואת המשמעויות המשפטיות של אי-מילוי הדרישה לתיקון הליקויים. לאסיפות אלה הגיעו רק חלק מבעלי הדירות שנגדם הוגשו כתבי האישום, ואילו האחרים הפגינו אדישות לעצם קיומם של הצווים ובחרו להתעלם מהם. ניהול האסיפות היה קשה מנשוא. התפרצויות של כעס ותסכול, העדר התמקדות בבעיה עצמה, קורבניות והתחפרות בחיפוש אחר אשמים, הם שהכתיבו את האווירה ואת מהלך המפגשים. אווירה זו לא אפשרה תהליך בונה של קבלת החלטות ומציאת פתרונות.
מן העבר האחר, ההליך המשפטי בבית המשפט לעניינים מקומיים היה התגלמות החלמאות. לבעלי הדירות שאין להם אמצעים כלכליים לתקן את הליקויים בבנין, צפוי עונש של קנסות שאין ביכולתם לשלם, והבניין, שעל מסוכנותו איש אינו חולק, נותר במסוכנותו. מבוי סתום זה הוביל בין השאר את הקליניקה לזכויות בהליך הפלילי להגיש בקשה לעיכוב הליכים ליועץ המשפטי לממשלה.
במשך תקופה של כחצי שנה ניהלנו משא ומתן עם עיריית תל-אביב למתן הלוואות מסובסדות לתיקון הליקויים. משא ומתן זה התקדם יפה עד שהעירייה קיבלה "רגלים קרות", כשהבינה שסיוע לתושבים ביפו ג' ייצור תקדים כלפי בניינים אחרים בעיר תל-אביב. כתוצאה מתובנה זו פנתה העירייה למשרד הבינוי והשיכון וביקשה עזרה בהקמת קרן משותפת, שתסייע לפתרון בעיית המבנים המסוכנים בעיר. משרד הבינוי והשיכון החזיר בנימוס את הטיפול בבעיה לעירייה.
בקיץ של שנת 2008, בעיצומו של משחק הכיסאות המוזיקאליים בין המדינה לרשות המקומית, החלטנו לשנות כיוון.
אזלת היד של הרשויות הובילה אותנו לחפש פתרונות אלטרנטיביים, גם אם הדבר כרוך בפנייה למנגנוני השוק הפרטי. אסטרטגית הפעולה שאימצנו כללה רתימת התושבים לתהליך כולל, שהם יהיו בו שותפים מלאים. כדי לאפשר תהליך כזה סברנו שיש להקים מערך בינתחומי שיספק ליווי הוליסטי לתושבים. במשך שנה שלמה בנינו פרויקט משולב ביחד עם מכון חיים כצמן גזית גלוב לנדל"ן מהפקולטה למינהל עסקים ועם המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה, מהחוג לגיאוגרפיה. תפקידו של מכון כצמן לספק את הידע הכרוך בהבנת התנהלות השוק הפרטי ולסייע במתן כלים כלכליים ומימוניים בנושאי נדל"ן. המעבדה למחקרי תכנון, סביבה וקהילה, מביאה באמצעות סטודנטים לתואר שני, כלים וידע תכנוניים בהקשרים חברתיים וסביבתיים.
תמ"א 38
מנגנון השוק שאליו פנינו בניסיון לפתור את בעיית המבנים המסוכנים הוא תכנית מתאר ארצית 38 (תמ"א 38), שאושרה בשנת 2005 במטרה לחזק בניינים שניבנו לפני שנת 1980 ולהכינם לרעידות אדמה. תמ"א 38 מאפשרת בניה של קומה נוספת על בניינים שאינם עומדים בתקן, ומתומרצת על ידי המדינה באמצעות הטבות מיסוי והטבות תכנוניות לקבלנים וליזמים. בהתאם לתמ"א, בעלי הדירות אינם נדרשים להשתתף בעלויות החיזוק, והקבלן מניב את פירותיו על ידי מכירת הדירות בקומה הנוספת. מנגנון זה של תמ"א 38 על כל היבטיו ומגבלותיו נלמד על ידי הצוות כולו וניבחן בקפידה ביחס למטרות החברתיות שאותן אנו מעוניינים לקדם בקהילה. הכנסת אוכלוסיה חדשה לשכונה עלולה מצד אחד להרוס את המרקם השכונתי ואולי אף לפגוע בתושבים, אך מהצד האחר באפשרותה להביא להתפתחות השכונה ולשינוי בדימוי השכונה ובדימויים העצמי של התושבים. התלבטויות אלו היו מרכזיות בסיעור המוחות שקיים הצוות בינו לבין עצמו ועם התושבים.
למידת הנושא העלתה גם שאלות נוקבות על המשמעויות ועל ההשלכות שיש בפניה למנגנוני השוק, אגב זניחת שיח הזכויות שעל ברכיו גדלנו. לשאלות אלה נוספו גם היבטים תכנוניים והיבטים של כדאיות כלכלית.

דיור סטודנטים
היישום של תמ"א 38 יועד למתחם של ארבעה בניינים שנגד דייריהם הוגשו כתבי אישום, אך נתקל כבר בתחילתו במחסום הכדאיות הכלכלית. תכנית עסקית שהכינו הסטודנטים העלתה כי שכירות לטווח ארוך של הדירות שיבנו עשויה להיות רווחית בתוספת של שתי קומות. מסקנה זו הובילה את הצוות לרעיון חדש – בניית דיור לסטודנטים. לשם כך פנינו למכללה האקדמית תל-אביב-יפו. המכללה הממוקמת ביפו, חיפשה זמן ממושך פתרונות דיור לסטודנטים ולכן גילתה עניין רב בפרויקט. הרעיון שגיבש הצוות הוא כי הסטודנטים לא רק יתגוררו בשכונה, אלא גם יעסקו בפעילות חברתית ובתרומה לקהילה.
במקביל לשיתוף הפעולה עם המכללה האקדמית לתל-אביב יפו, נכנס גם יזם פרטי לתמונה, והרעיון החל לצבור תאוצה. בנוסף, גם ידענו כי פרויקט של דיור לסטודנטים משתלב היטב במדיניות חדשה של עיריית תל-אביב שמטרתה ליצור דיור בר-השגה לצעירים בדרום העיר ובמזרחה. כן ידענו כי העירייה מעוניינת לעודד שימוש בכלים יזמיים להתחדשות עירונית. הערכתנו, שהסתברה לימים כנכונה, הייתה כי העירייה תהיה מעוניינת לקדם פרויקט מסוג זה. השאלה המכרעת שנשארה פתוחה היא עמדתם של התושבים בנוגע לכניסת הסטודנטים לשכונה ולמימוש פרויקט הבניה בכלל. מצד אחד ייתן הפרויקט בראש ובראשונה מענה ופתרון לבעיית צווי התיקון ובעיית הבניינים המסוכנים. מעליות שיתווספו לבניינים ישפרו את איכות החיים של התושבים לאין שיעור והכנסת כוחות צעירים לקהילה תביא להתחדשות השכונה ואולי אף תוביל לפתיחת עסקים ולפיתוח כלכלה מקומית שתתרום לכלל התושבים ותעלה את דימויים העצמי. מהצד האחר, בניה ארוכת טווח מעל לראשם של התושבים יכולה להוות מטרד, וכך גם נוכחותם של סטודנטים תוססים, העורכים מסיבות ומנהלים חיים חברתיים עד שעות מאוחרות. שיקול כבד משקל נוסף הוא התחלופה הגדולה של הסטודנטים.
בשלב זה של הפרויקט ההתלבטות של הצוות הייתה באיזו דרך עובדים עם התושבים. לא היו חילוקי דעות בינינו כי ההחלטה צרכה להתקבל בסופו של דבר על ידי התושבים ושהם צריכים להיות שותפים פעילים בכל שלבי קבלת ההחלטות. עם זאת היו לנו דיונים ארוכים בנוגע למידת השיתוף - כמות הידע והאינפורמציה שיש להעביר לתושבים – האם צריך להביא בפניהם כמה שיותר אפשרויות ולהציג את כל ההיבטים של התכנית, או לכוון את הדיון לפרויקט שהתגבש בינינו, מתוך ההנחה שזהו כנראה הפתרון הישים היחיד. דילמות אלה מיוצגות היטב בעבודת השטח של הסטודנטים למשפטים ולתכנון.
הממסד, התושבים והצוות המקצועי
קידום פרויקט דיור הסטודנטים נעשה בשלושה אפיקים: האחד – עבודה מול רשות התכנון בעיריית תל-אביב, השני - עבודה מול צוות מקצועי, והשלישי - עבודה מול התושבים באמצעות הסטודנטים. קצב העבודה מול הרשויות ומול אנשי המקצוע היה יעיל ומהיר מקצב העבודה מול התושבים ולעיתים קרובות הייתה תחושה כי אנו פועלים מעל לראשם של התושבים, ומחמיצים את המטרה שהצבנו לעצמנו – שיתוף מלא של התושבים בתהליך. כך, למשל, התלבטנו בצוות בדבר נוכחותם של נציגות התושבים בישיבות שהתקיימו עם יחידת התכנון בעירייה ועם אנשי המקצוע. מצד אחד לנוכחות התושבים יש חשיבות רבה לטווח הארוך, מבחינת העצמתם, הידע שהם מקבלים וחשיפתם לפעולת מנגנוני הכוח מבפנים. מהצד האחר, שיתוף התושבים בישיבות עם נציגי העירייה ועם אנשי המקצוע עלול להתקבל על ידי הגורמים הללו בחוסר אהדה, ו"לפגום" ביעילות התקדמות הפרויקט. ניסיון חד פעמי שערכנו, ושבו זימנו את נציגי התושבים לפגישה עם יחידת התכנון בעירייה, נתקל, כמו ששיערנו, בהרמת גבה, וכאשר הצענו שהתושבים יהיו נוכחים גם בפורום מהנדס העיר הייתה ההסתייגות מוחלטת.
בשבוע האחרון החלו בעלי הדירות לחתום על כתבי הצטרפות לפרוייקט. אם לא יצוצו קשיים בלתי צפויים, פרויקט הבניה אמור לצאת לדרך. הסטודנטים והצוות כולו ימשיכו ללוות את הפרויקט לאורך כל הדרך. והדרך עוד ארוכה...

יום שישי, 19 במרץ 2010

דיור בר-השגה בגירסה המקומית/ עו"ד אורה בלום

לאחרונה צצו להן כפטריות לאחר הגשם יוזמות שונות של רשויות מקומיות ל"דיור בר השגה" עבור צעירים תושבי העיר. למשל, בירושלים, וכתבתי על כך בעבר בבלוג זה בקשר לתל-אביב ורמת גן.

קביעה שרירותית של קריטריונים לזכאות לדיור בר- השגה המשתנה מעיר לעיר בהתאם לגחמותיה של רשות כזו או אחרת, ספק אם תעמוד במבחן משפטי.
יוזמות אלה יש לשים לב, מגדירות סדרי עדיפויות ברורים של הרשות המקומית ביחס לאוכלוסיות צעירות ומדירות אוכלוסיות מקומיות אחרות, אשר סובלות ממצוקות דיור קשות ואשר העיריות (וכמוהן המדינה), מתנערות מלהכיר בתפקידן לספק להן פתרונות דומים.

הדאגה של הרשות המקומית לצעירי עירה אינה פסולה, אך חוטאת לתפיסה החברתית והציבורית שעליה באים לתת מענה מודלים של דיור בר- השגה בערים אחרות בעולם:

בבסיס תפיסה זו עומד העיקרון של יצירת חוסן חברתי באמצעות שילוב אוכלוסיות מרמת הכנסה שונה באותו אזור מגורים. תפיסה כזו מעודדת שוויון הזדמנויות בנגישות למקורות תעסוקה, מוסדות חינוך ושירותי בריאות ומונעת ריכוזי עוני.
יישום נכון של עקרון זה מגביר את הסיכוי של אוכלוסיות מרמת הכנסה נמוכה להפוך מאוכלוסיות חלשות לאוכלוסיות יצרניות ואיכותיות ובד ובבד מפחית את התלות בקצבאות וחוסך למדינה את ההוצאות הנוספות הכרוכות בטיפול בעוני, אלימות,שיקום וכד'.

מודלים של דיור בר- השגה מיושמים בערים מרכזיות בעולם על פי כמה יעדים:

אפיק פעולה אחד הוא בניית יחידות דיור מוזלות במחיר מפוקח בכל בניה חדשה באזורי ביקוש גבוהים, כאשר אחוז הדירות בכל פרויקט נקבע בחוק (בדרך כלל לא פחות מ-20% מיחידות הדיור החדשות). אסטרטגיה זו מטרתה להשאיר בעיר מעמד ביניים של משפחות וילדים וכוח עבודה מקומי לתפקידים חיוניים כמו בעלי מלאכה, נותני שירותים ועוד. מודלים כאלה מתומרצים בדרך כלל על ידי שינוי יעוד של קרקעות, פטורים והנחות בארנונה, היטלי השבחה ותמריצים במיסוי ובזכויות בנייה.

יעד נוסף הוא יצירת פתרונות של דיור בר השגה עבור אוכלוסיה מקומית חלשה, אשר האזור בו היא מתגוררת עובר תהליך של ג'נטרפיקציה (תהליך של חדירת אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות במרכזי ערים תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה).
באפיק פעולה זה הדגש הוא על מניעת דחיקה של אוכלוסיות מקומיות מחוץ לאזור מגוריהן כתוצאה מעלייה בערך הקרקע ורמת החיים. המטרה היא לייצר מנגנון לשימור מלאי של דיור בר השגה קיים שיאפשר את הישארותה של אוכלוסיה זו באזור מגוריה.

יעד חשוב נוסף הוא חיזוק ושיקום אזורים עם ביקוש נמוך, על ידי משיכת אוכלוסיות חזקות לאזורים אלה, אך זאת בעיקר באמצעות השקעה בבניית תשתיות מתאימות שיעודדו תעסוקה, תחבורה נוחה והקמת מוסדות חינוך טובים באמצעות הטבות במס ותמריצים בזכויות בנייה.

מודלים של דיור בר השגה ברמה המקומית במתכונתם הנוכחית, ספק אם יוכלו התקיים לאורך זמן ללא עיצובה של מדיניות כוללת בתחום הדיור וללא חקיקה ראשית.
לקביעת מדיניות זו רצוי שיהיו שותפים- משרדי הממשלה הרלוונטים (לרבות משרד הפנים, מינהל התכנון, משרד הבינוי והשיכון ומשרד האוצר), הרשויות המקומיות, רשות המקרקעין , נציגי המגזר העסקי, נציגי המגזר הבנקאי ונציגי החברה האזרחית.

חשיבה מעמיקה נוספת שצרכה להיעשות (ויפה שעה אחת קודם) , היא בדבר מנגנוני הבקרה והפיקוח שיש להקים לצורך התחזוקה של דיור בר השגה ושמירה על המלאי הקיים לאורך שנים.

יום שלישי, 16 במרץ 2010

לממהרים - כניסה חופשית למושב על דיור בהישג יד בכנס גלובס לנדל"ן

ביום ראשון הקרוב 21.3.10 בשעה 16:00, יתקיים מושב ייחודי העוסק בדיור בהישג יד בישראל בכנס גלובס לנדל"ן.
במושב יישתפו נציגות הקואליציה לקידום דיור בהישג יד, ואורח הכנס, מר מארק יאהר, נשיא הבנק הניו יורקי לפיתוח דיור.

פירוט משתתפי הפאנל:
1. ד"ר אמילי סילברמן – מצגת – מה הרציונל מאחורי רעיון דיור בר השגה, על אילו אינטרסים עונה דיור בר השגה ובאילו מצבים מקובל בעולם לפעול בדרך זו?
2. מרק יאהר (NYHDC): תמריצים מדינתיים ועירוניים לקידום דיור בר השגה – המקרה של NYC
3. ראול סרוגו, יזם - מדוע כדאי וראוי ליזמים בישראל לפעול בתחום דיור בר השגה
4. אדר' סופיה אלדור, משרד הבינוי והשיכון: מיסוי ומנגנונים פיננסיים אחרים בישראל לקידום דיור בר השגה: מה אפשר ומה צריך?
5. גב' קלרה צברגל, בנק הפועלים: מקומם של מוסדות בנקאיים בקידום דיור בר השגה.
6. ד"ר אפרת טולקובסקי, מכון כצמן גזית גלובס לנדל"ן – "חבילות מימון" לדיור בר השגה.
7. ח"כ כרמל שאמה, הכנסת – חקיקה ראשית לקידום דיור בר השגה – מה הדרך הטובה ביותר לקידומה?
כניסה לכנס לשם הפאנל -מתאפשרות רק באמצעות רישום מראש במייל communityplanninglab@gmail.com. יש להירשם עד יום ה' 18.3.10 בבוקר!

יום חמישי, 11 במרץ 2010

כך עושים את זה באמריקה

שירלי ששון-עזר מכלכליסט מדווחת על הסיור של המשלחת הישראלית לארה"ב, סיור למידה עם מיטב המומחים לנושא דיור בהישג יד (סיור שדיווחנו עליו גם כאן בבלוג). במשלחת השתתפו בין היתר עו"ד אורה בלום, ד"ר אפרת טלקובסקי, ד"ר אמילי סילברמן וד"ר נטע זיו, ששותפות ויועצות לקואליציה לקידום דיור בהישג יד. איתן נסעו גם נציגים מהאוצר, מרשויות מקומיות, מהמערכת הבנקאית, מהחברה האזרחית ומהתאחדות הקבלנים. בכתבה ראיונות ורשמים מהסיור:

"חשבנו שהגענו למעוז הקפיטליזם, מקום שבו השוק החופשי אמור להסדיר את הפתרונות וגילינו מעורבות קהילתית עמוקה, ברמת המדינה, ברמה הפדרלית וברמה המוניציפלית ואותי זה הפתיע מאוד", סיפרה בראיון ד"ר נטע זיו. ד"ר טלקובסקי הוסיפה כי "שוק חופשי זה לא ואקום. רק הניאו־ליברלים הקיצוניים חושבים שהמדינה עומדת בצד ונותנת לשוק לעשות את שלו".

"אני שומעת הרבה פעמים שאנשים אומרים 'אם יש בעיית דיור, אז שילכו יגורו בדימונה' או שאומרים שבעיית הדיור תיפתר אם תהיה תחבורה נוחה", אומרת טלקובסקי לכתבת, "בארה"ב מבינים היום שזה לא נכון. אוכלוסייה חלשה צריכה לקבל חינוך ותשתיות ששכונה חזקה נותנת, ויש חשיבות לערבוב בין אוכלוסיות".


לקריאת הכתבה המלאה לחצו כאן

יום ראשון, 7 במרץ 2010

האמנם רפורמה בדיור הציבורי? / עו"ד גיל גן-מור

דנה ויילר-פולק, מדווחת ב"הארץ" על "רפורמה" חדשה במשרד השיכון. זכאים בעלי מוגבלויות יהיו זכאים לדיור ציבורי והשאר יקבלו סיוע בשכ"ד מובטח לחמש שנים בתמורה לויתור על מקומם בתור. בל ניפול בפח. לא מדובר ברפורמה שנועדה להיטיב עם הזכאים בעלי המוגבלות, אלא המשך טבעי למגמת הקשחת הקריטריונים לדיור ציבורי, כתוצאה מהחיסול המתמשך של מאגר הדירות בדיור הציבורי. ובמילים אחרות - כך נבטל את זכאותן לדיור ציבורי של מאות משפחות, שרבות מהן חד הוריות, עם שלושה ילדים ומעלה (כמו במקרה של תקווה מבני ברק), ועוד נצא טוב בתקשורת...

מזה קרוב לשני עשורים, המדיניות הממשלתית בישראל היא לא לבנות דיור ציבורי חדש. מדיניות זו עמדה בסתירה לעמדת הכנסת, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק הדיור הציבורי. החוק מאפשר את מכירת הדירות בדיור הציבורי לדיירים ותיקים, שיהיה להם משהו להוריש לדור הבא ולהיחלץ מהעוני, אך בכסף שיתקבל ממכירת הדירות הללו, כך נקבע, יוקמו דירות חדשות, להגדלת מלאי הדירות בדיור הציבורי. חוק זה הוקפא עם כניסתו לתוקף אך מכירת הדירות נמשכת במבצעים שונים של משרד השיכון. על פי מבקר המדינה, עד מרס 2008 מכרה המדינה כ-26,000 דירות; ההכנסות ממכירת הדירות הסתכמו בשני מיליארד ש"ח בערך, אך מכספי הקרן לא הוספה למלאי הדיור הציבורי אף לא דירה אחת.

כתוצאה ממדיניות הממשלה, הגיע מאגר הדירות בדיור הציבורי לשפל חסר תקדים, פחות משבעים אלף דירות. המחסור גורם לבעיות חמורות ופוגע אנושות בדיירי הדיור הציבורי ובזכאים הממתינים לדירות. אנשים שכבר גרים בדירה ומבקשים להחליף את דירתם בשל צפיפות או מוגבלות אינם יכולים לעשות זאת, ומשפחות זכאיות ממתינות בתורים ממושכים. המחסור מורגש במיוחד במרכז הארץ, שם ההמתנה בתור אורכת שנים. נכים רתוקים זכאים לדיור ציבורי אך לעיתים מזומנות אין דירה ההולמת את צרכיהם, ולכן הפתרון עבורם הוא סיוע ברכישת דירה (דירות נ"ר), אך התקציב לכך קוצץ שוב ושוב. על פי מבקר המדינה, משרד השיכון רוכש כ-30 דירות בשנה בלבד עבור נכים רתוקים ונוצר פער גדול שהולך ומתרחב בין מספר הממתינים ובין מספר הדירות שהמשרד מספק.
אז מה עושים כדי להתמודד עם התורים? מגדילים את מאגר הדירות? מה פתאום, פשוט מצמצים את מספר הזכאים. כיצד? אומרים לזכאים, המתינו בתור (ואולי בדרך תאבדו את הזכאות) או צאו עכשיו מהתור לדירה תמורת סיוע כספי מוגדל לתשלום שכר הדירה למשך חמש שנים (ואגב, זה לא חדש אלא מחזור של רעיון שכבר ממומש כלפי זכאים במרכז הארץ).

זהו פתרון קוסמטי שאולי יכול לסייע בשיפור הסטטיסטיקה הגרועה של תורי הממתינים לדירה, אבל אינו פתרון מהותי עבור חלק גדול מן המשפחות הרלוונטיות:
ראשית, בניגוד לוודאות בקבלת דירה של הדיור הציבורי, הסיוע הכספי אינו תמיד ממומש על ידי הזכאים, כי אינו הולם את מחירי השוק, וכי לא תמיד אפשרי למצוא דירה הולמת כאשר מקורות ההכנסה שלך נמוכים, ואין לך סכום נזיל לצורך ערבויות ופיקדונות. משרד השיכון מדבר כבר שנתיים על התאמת הסיוע למחירי הדיור הריאליים באזור המגורים, אבל בינתיים זה לא קורה.

שנית, בניגוד לדירה של הדיור הציבורי, שבה שכר הדירה מפוקח ובעל הבית הוא רשות ציבורית המחויבת לפעול בהגינות ובשוויון, בשוק הפרטי אין פיקוח על תנאי השכירות, אין איסור על אפליה ומחירי השכירות נקבעים בצורה חופשית, וכיוון שסכומי הסיוע קבועים ולא משתנים, הם נשחקים בעליות מחירי השכירות.

שלישית, אין למשרד השיכון תשובות טובות לגבי העתיד, למי שויתר על זכאותו לדירה, לאחר תום תקופת הסיוע הכספי החלופי. משרד השיכון יצטרך לחשוב על העניין.

רביעית – בניגוד לקבלת דירה, שמאפשרת לזכאי לרכוש אותה לאחר מספר שנים בהנחה, להוריש משהו לדור הבא כדי לחלצו ממעגל העוני, הסיוע הכספי הוא פתרון זמני ללא אופק עבור הזכאים.

אז איך נסכם? טוב שמשרד השיכון פועל למצוא פתרונות שונים לבעיה, אבל בסופו של דבר מה שנחוץ הוא:
א. לפעול בדחיפות להגדלת מאגר הדירות של הדיור הציבורי, וראוי לעשות זאת בתוך מתחמי מגורים רגילים, גם בשכונות מבוססות, ולא כשיכון נפרד, שכן התמהיל החברתי בין אנשים עם הכנסה מגוונת באותה שכונה, הוא זה שיבטיח את יציבות הדיור ושמירה על ערכו, יימנע היווצרותם של ריכוזי עוני ויגדיל את ההזדמנויות של זכאי משרד השיכון לשפר את מצבם ולילדיהם ללכת לבתי ספר טובים יותר.

ב. להסדיר את שוק השכירות, כדי שמשפחות יוכלו להתגורר בכבוד בשכירות בלי חשש מפינוי ומעבר תכוף בין דירות ולהתאים את גודל הסיוע למחירי הדיור הריאלים, כך שמשפחה לא תוציא מעל 25% מהכנסתה על שכ"ד, ובכל זאת תוכל להתגורר גם בירושלים, ומרכז הארץ. לא חוכמה לשלוח משקי בית עם הכנסה נמוכה לפריפריה, זה לא יחזק את הפריפריה ולא את אותם משקי בית.

ג. לפתח בדחיפות מדיניות כוללת לדיור בהישג יד, המבוסס על הפעלת השוק הפרטי.

יום שלישי, 2 במרץ 2010

ציון דרך / ד"ר אמילי סילברמן על אישור התוכנית הראשונה לדיור בהישג יד בת"א יפו

רגע קט לציון דרך. אתמול, 1.3.10, אישרה הנהלת עיריית תל אביב תוכנית אסטרטגית ראשונה לדיור בהישג יד.

זו אינה תוכנית מצוינת, ואולי אפילו לא טובה במיוחד. ואת זה אני אומרת כמי שעמדה בראש צוות היעוץ לתוכנית, מטעם המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, ביחד עם הכלכלן אהוד פסטרנק, האדריכלית מיכל יוקלה והחוקר סבסטיאן וולרשטיין. על התוכנית עבדנו במשך כ-7 חודשים לקראת הבחירות המוניציפליות (כן, אילו שהיו אז, ב-11.08), ביחד עם הצוות לתכנון אסטרטגי במינהל הנדסה, בראשות תמי גבריאלי וחדווה פיניש. בכל חודש נפגשנו עם קבוצה של 3 סגני ראש עיר, ארנון גלעדי (ליכוד), פאר ויסנר (הירוקים) ויעל דיין (מרץ), ולצידם צוות עירוני בכיר מהמחלקות המשפטיות, כלכליות ותכנוניות.

המנדט שניתן לנו הוגדר כיצירת פתרון שיעבוד. לא מושלם, לא גרנדיוזי, לא בהכרח פורץ דרך או מקורי. לא פתרון שמתבסס על שנויים חוקתיים משמעותיים או שיחייב בסיס של תמיכה כלכלית. אלא פתרון שיכול להיות מיושם, עכשיו, כצעד ראשון בישראל. עם המגבלות, הכשלים וההזדמנויות הקיימים כאן כיום.

אני מקווה שניתן יהיה לקרוא את התוכנית המלאה כאן בקרוב (אתמול היא אושרה לפרסום). בינתיים, ניתן לקרוא על התוכנית בגלובס ובמקומות נוספים. לקוראים הקבועים של הבלוג בוודאי יהיו הצעות טובות לשיפור. בין היתר ההצעות יעסקו בצורך בגישה שאפתנית יותר, בשיפור הקריטריונים לזכאות, הצורך בכלים פיננסיים למימון נוסף, המקום של ארגונים ללא מטרות רווח בפיתוח וניהול דיור בהישג יד, הצרכים הייחודיים של האוכלוסייה הערבית ביפו, וכן יצירת הקשר בין דיור בהישג יד ובין אסטרטגיות לשדרוג שכונות. אך מה שאושר אתמול הוא ההתחלה. וההתחלה היא שנותנת בסיס ממנו אפשר להשתפר.

דיור בהישג יד? לא ברפורמת התכנון של ביבי

ביום 10.2.10 פירסם משרד הפנים את תזכיר חוק התכנון והבנייה, התש"ע-2010 , חוק שיחליף לחלוטין את חוק התכנון והבניה הקיים, שחוקק בשנת 1965.
מדובר בהצעת חוק ענקית, כ-250 עמודים, מאות סעיפים ותתי סעיפים, ולמרות זאת העניין מקודם במחשכים, באופן בלתי דמוקרטי וללא שיתוף הציבור. חרף גודל החוק ומורכבותו, ניתן לציבור רק 21 ימים להעיר הערותיו.
המטה לתכנון אחראי, הכולל מעל 20 ארגונים חברתיים וסביבתיים, ובהם במקום, האגודה לצדק חלוקתי, שתי"ל והאגודה לזכויות האזרח, שחברות בקואליציה לקידום דיור בהישג יד, מתנגד לרפורמה המוצעת. לעמדת הארגונים, הרפורמה תחליש את מערכת התכנון, תפגע במערכת האיזונים שבה, תפגע ביכולת של מערכת התכנון להגן על הצרכים של כלל האוכלוסייה ובמיוחד של קבוצות המיעוט והאוכלוסיות המוחלשות. הרפורמה המוצעת גם תחליש מאוד את יכולתן של קבוצות תושבים להיאבק בתוכניות שפוגעות בזכויותיהם, ותגדיל את הפערים בין רשויות חלשות לחזקות. בנוסף, הרפורמה תוביל לפגיעה קשה בסביבה, בשטחים הפתוחים ובערכי הטבע.
בבלוג המטה לתכנון אחראי תוכלו למצוא חומר רב המסביר את הבעיות הרבות שברפורמה, את הצעות המטה לתכנון אחראי לרפורמה חלופית והצעות לגבי פעולות שכל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעשות כדי להשתתף במאבק למען תכנון אחראי ונגד הריסת מערכת התכנון, כמו משלוח התנגדויות.
דבר אחד ניתן לראות בתזכיר החוק מייד - אין בו התייחסות לנושאים חברתיים, אין בו ניסיון להטמיע שיקולים חבריים בהליכי התכנון, ואין בו התייחסות לנושא של דיור בהישג יד.
ביום 1.3.10 פנתה הקולאליציה לקידום דיור בהישג יד לשר השיכון בדרישה לקיים דיון מעמיק בנושא הכללת התייחסות לדיור בהישג יד בחוק התכנון החדש.
להלן המכתב: