דפים

‏הצגת רשומות עם תוויות אפליה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אפליה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

למה אין דיור בר-השגה בפרויקט של גינדי בשוק הסיטונאי?

כפי שהתבשרנו על ידי הארץ, היכל התרבות בתל-אביב הושכר לטובת קרנבל המכירות של גינדי עבור פרויקט גינדי תל-אביב שייבנה בקרוב במקרקעין בהם עמד השוק הסיטונאי במרכז תל-אביב (נועה קושרק, 3.10.10). מספר מפגינים הפגינו נגד מסחור המרחב הציבורי ונגד העובדה שבפרויקט, שנבנה על אדמה שחלקה הייתה בבעלות העירייה, אין דיור בר-השגה.

ולמה אין דיור בר השגה? את התשובה ניתן למצוא בהתכתבות של האגודה לזכויות האזרח עם עיריית תל-אביב ומשרד הפנים. כבר ביום 13.5.08 פנתה האגודה לראש העירייה, רון חולדאי, ולאדר' גילה אורון, יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במחוז ת"א, ודרשה כי מכרז השוק הסיטונאי לא יימכר לקבוצות שנוקטות באפליה וכי יובטח דיור בר השגה במתחם:

"לפי סעיף 14.4 לתוכנית המתאר הארצית 35, תוכניות מתאר לחידוש עירוני יכללו הוראות בדבר "ההיקף המתאים של דיור "בהישג יד" לאוכלוסיות חלשות". סעיף זה נוצר כדי להוות הגנה לזכות לדיור של תושבים מאוכלוסיות מוחלשות, אשר נדחקים מהמטרופולינים הגדולים כתוצאה מהליכי השוק, ולמנוע ערים לעשירים בלבד. הדבר נחוץ כדי להבטיח את הזכות לדיור נאות ובהישג יד גם למי שאינו בעל אמצעים רבים, וכדי להבטיח אינטרסים חברתיים חיוניים, כמו צמצום פערים חברתיים.

את הוראות תמ"א 35 אין להותיר ריקות מתוכן, ויש לצקת בהן תוכן ממשי. במקרה זה הצורך בדיור בהישג יד כלל לא נשקל בעת תכנון המתחם, אף שברור כי יש צורך דחוף בדיור בהישג יד בתל-אביב. על כן, נפל פגם מהותי בהחלטת מוסדות התכנון לתכנן את הפרויקט בלי לכלול בו הוראות בדבר דיור בהישג יד. את הפגם הזה ניתן לתקן בשתי דרכים: האחת – תיקון תוכנית המתאר, השנייה – הוספת הוראות מתאימות במכרז.

במידה ולא תתוקן תוכנית המתאר, נבקש כי ייקבעו במכרז הוראות מתאימות בדבר מספר יחידות הדיור, שיהיו למטרת דיור בהישג יד לאוכלוסיות מוחלשות, לפחות חלקן להשכרה, וכי ייקבעו קריטריונים ברורים לגבי איכלוס יחידות דיור אלו לפי מבחני הכנסה, ובפיקוח העירייה".

תשובת הוועדה המחוזית הגיעה ביום 27.5.08 ובה דחתה הוועדה את דרישת האגודה. לטעתה של היועצת המשפטית של הוועדה, עו"ד חגית דרורי-גרנות, תכנית מתחם השוק הסיטונאי אינה "תכנית מקומית להרחבה ניכרת" ולכן דרישת תמ"א 35 לדיור בהישג יד לא חלה עליה.

תשובת העירייה הגיעה כשבועיים לאחר מכן, ביום 16.6.08. גם היועץ המשפטי של העירייה, עוזי סלמן בחר לדחות את הדרישה של האגודה בטעמים טכניים: הראשון - שהתוכנית למתחם השוק הסיטונאי אינה מסוג התוכניות שאליהן מתייחסת תמ"א 35. השני, שהתוכנית אושרה עוד לפני שאושרה תמ"א
35.



מאחר והנושא עוד היה בחיתוליו, ומאחר והסיכוי לחולל שינוי באמצעות הכלי המשפטי נראה היה בזמנו נמוך, החליטה האגודה לא לעתור בנושא לבית המשפט. זה כמובן לא מנקה את הגורמים האחראים מאחריות. אף אם לא הייתה עליהם חובה משפטית לחייב דיור בהישג יד, הם יכלו לפעול בעניין, במיוחד לאור העובדה כי העירייה הייתה הבעלים של חלק מהמקרקעין. הם בחרו שלא לקדם דיור בהישג יד בפרויקט הענק הזה.

אין ספק כי אם יהיו פרוייקטים גדולים מסוג זה שלא תהיה בהם התייחסות לדיור בהישג יד כדרישת תמ"א 35, עשויה לקום עילה משפטית, ויש להניח כי יהיו עתירות בנושא זה בעתיד.

אגב, לגבי דרישתה השנייה של האגודה - לחייב בתנאי המכרז כי לכל אדם תהא זכות לרכוש דירה במתחם, על רקע התארגנות של קבוצות סגורות שנוקטות בהליכי סינון, ואשר ניסו לרכוש את הזכויות במתחם, הוגשה עתירה. בלחץ בית המשפט התקפלו העירייה וחברת השוק הסיטונאי - בעלות המקרקעין - והסכימו כי למכרז יוסף סעיף המחייב את הזוכה לשווק את המקרקעין לכל המעוניין ללא אפלייה.



יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

סליחות בין הפיגומים / עו"ד גיל גן-מור

המאמר פורסם במקור באתר ynet

הציבור עסק השנה בסוגיית הדיור יותר מבעבר, ואין זה מפתיע – משבר הדיור מחריף ותוצאותיו משפיעות גם על מעמדות הביניים והצעירים. אלא שמשבר הדיור אינו גזירה משמיים אלא מעשה ידינו, ויש לו גורמים ברורים, שניתן לשים עליהם את האצבע. לכן, בנימה אופטימית, המצב גם ניתן לשיפור. יום הכיפורים הוא זמן טוב לחשבון נפש ולבקשת סליחה.

הממשלה: סליחה שנטשנו

לו אני הממשלה, הייתי מנצל את ההזדמנות לבקש סליחה משכבות הולכות וגדלות באוכלוסיה שעבורן דיור נאות ובר השגה נראה כמו חלום רחוק. נטישת המדינה את שוק הדיור באה לידי ביטוי במחסור עצום בדירות. במקום לבנות גם דירות קטנות, התרחבו הדירות לגודל ממוצע של 182 מ"ר. הממשלה לא מחייבת בנייה של דיור בר השגה, לא מפקחת על מחירי השכירות ובמקביל מקצצת בצורה דרמטית את הסיוע במשכנתאות ואת הסיוע לשכירת דירה. לפי דוח של האגודה לצדק חלוקתי, תקציבי הסיוע בדיור של משרד השיכון צנחו תוך עשור ב-58%, ותקציב משרד השיכון מתוך התקציב צנח תוך עשור מ-4.5% ל-1.6% בלבד. חשבון נפש: בשנה האחרונה הועלו אין ספור הצעות להתמודדות עם מחירי הדיור אך הן ירדו מהשולחן באותה מהירות. הגיע הזמן שבממשלה יחליטו על מדיניות דיור ברורה, מגובה בחקיקה, בתקציבים ובמעשים, שיבטאו את מחויבותה לכיבוד זכותנו לדיור נאות ובר השגה.

שרי האוצר והשיכון: סליחה שהזנחנו

לו אני שר האוצר או השיכון הייתי מנצל את ההזדמנות לבקש סליחה מדיירי הדיור הציבורי, שמשלמים מחיר כבד על הזנחת הדיור הציבורי בשני העשורים האחרונים. האוכלוסייה גדלה, דיור ציבורי לא נבנה, 2 מיליארד ₪ שהצטברו ממכירת דירות לדיירים ותיקים נועדו לממן רכישת דירות חדשות למאגר הדיור הציבורי, אך נבלעו בתקציב השוטף במקום למלא את ייעודן, והתוצאה – שפל חסר תקדים ועשרות אלפי זכאים הממתינים בתורים ממושכים לדירה. וכשיש מחסור בדירות, הקריטריונים הופכים לבלתי אפשריים: אם חד הורית עם "רק" 2 ילדים כבר לא זכאית לדיור ציבורי, אישה באשקלון שנפגעה בנפשה מנפילת טיל גראד לא יכולה לעבור דירה על פי המלצת רופאיה, לנכים אין דיור ציבורי נגיש, ואזרחים עניים, שאינם זכאים לדיור ציבורי ולא יכולים להפקיד ערבויות לשכירת דירה, נאלצים לישון ברחוב. חשבון נפש: לא ניתן להמשיך ולחסל את הדיור הציבורי בלי לתת את הדעת על השלכות צעד זה על האוכלוסיות המוחלשות במדינה ובלי לדון באלטרנטיבות ראויות. באוצר ובשיכון צריכים לערוך חשבון נפש נוקב בעניין.

המקפחים: סליחה שהפלינו

לו אני הייתי אחד מאותם יזמים, או אישי ציבור שקראו השנה לא למכור או להשכיר דירות לקבוצות שונות של אנשים, הייתי מנצל את ההזדמנות לבקש מהם סליחה. מה קרה לחברה שלנו השנה? מלבד העלייה התלולה במחירי הנדל"ן, החירות שלנו לרכוש דירה בכל מקום בו נחפוץ כבר מזמן לא נראתה מאוימת יותר. בדרום תל אביב לא משכירים לזרים, ברמת אביב לא מוכרים לחרדים, בעג'מי לא מוכרים לערבים ובמשגב דוחים את מי שאינו ציוני. ועדות קבלה גלשו מישובים קטנים ללב הערים – מתחם להייטקיסטים, מתחם לטייסים, שכונות מסוגרות, חומות מוקמות בין שכונות עשירות ועניות. כולם רוצים שכנים "איכותיים", רק שלא יפילו עלינו שכנים ש"יורידו את מחירי הדיור". חשבון נפש: אפליה והפרדה במגורים מכרסמות בחברה מבפנים, גורמות להקצאת משאבים לא שוויונית, מגבירות פערים, ויוצרות ניכור חברתי ואלימות. חייבים לשנות כיוון ולמגר כל אפליה.

שר הפנים: סליחה שהרסנו

לו אני שר הפנים, הייתי מנצל את הזדמנות כדי להתנצל בפני אלפי בדואים שבתיהם נהרסו השנה באלימות יוצאת דופן והם נותרו ללא קורת גג וללא דיור חלופי. בכפרים אלו בניה ללא היתר אינה עבריינות אלא תוצר בלתי נמנע של סיטואציה מיוחדת, שבה מתעלמת המדינה מקיומם של כפרים הקיימים עשרות שנים, ולא מסדירה אותם. ועדת גולדברג קבעה כי אין מדובר בפולשים וכי יש להסדיר את ההתיישבות, אך בינתיים הכול נמשך כשהיה, ולכן כל הבניה, פחונים וצריפים, היא לא חוקית בהגדרה, ולא מבחירה. בניגוד למיתוס, בניה לא חוקית אינה משתלמת ואינה רצויה מבחינת התושבים שחיים בחרדה מהגעת הבולדוזרים. חשבון נפש: כבר שנים הולכת המדינה בדרך של כפיית פתרונות, הריסה ועקירה. הדרך הזו נכשלה לחלוטין. אולי בפרוס תשע"א נתחיל לצעוד בדרך של דיאלוג והכרה?

תאגידי הנדל"ן: סליחה שניצלנו

לו אני בעליו של תאגיד בניין, הייתי מנצל את ההזדמנות כדי לבקש סליחה ממהגרי העבודה הסינים שבנו את בתינו. לפי נתוני "קו לעובד" יותר מידי קבלנים לא שלמו לעובדים את השכר או הלינו אותו, יותר מידי עובדים שוכנו בדירות לא דירות ללא מים זורמים, חשמל או שירותים. ואם לא די בכך – גם האשמנו אותם באבטלה, בפשע ובמחלות. חשבון נפש: כבר היה מי שאמר, כי רצינו עובדים וקיבלנו בני אדם. מי ייתן ובשנה הקרובה נתייחס למהגרי העבודה שהזמנו לפה בהערכה ובכבוד, ונשחררם מעבדות מודרנית וניצול.

שנה טובה

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

בלי אפליה ובלי הדרה / עו"ד גיל גן-מור

המאמר פורסם הבוקר בעיתון הארץ TheMarker, להלן המאמר בגירסתו המקורית והמלאה:
יזמים שיתמודדו במכרז על רכישת הזכויות של מתחם השוק הסיטונאי בתל אביב יתחייבו לשווק את הדירות במתחם לכל דורש, ללא הפלייה, או שהתמודדותם תיפסל – זהו ההישג התקדימי שנקבע בשבוע שעבר במסגרת עתירת האגודה לזכויות האזרח נגד עיריית תל-אביב, שהינה הבעלים של המתחם במשותף עם חברת השוק הסיטונאי. גם מינהל מקרקעי ישראל בוחן להכניס למכרזי הקרקע שלו תנאי דומה, שימנע התמודדות של יזמים עם מדיניות שיווק מפלה. על כך מסרה פרקליטות המדינה לבית המשפט העליון במסגרת עתירה אחרת של האגודה לזכויות האזרח.

כאשר התמודדותם של יזמים עם מדיניות שיווק מפלה וסלקטיווית במכרזי קרקע תיפסל, תהיה בכך בשורה אמיתית לערך השוויון. מי שיהיה מעוניין לרכוש או לשכור דירה במתחם מגורים לא יידרש להליכי סינון מפלים או ועדות קבלה משפילות. בנוסף, הציבור יחזיר לעצמו מעט מהשליטה שאבדה לו במרחב הציבורי. תסתיים התקופה בה יזם אחד החליט שאינו מוכר לדתיים, אחר לא מוכר לערבים, ושלישי לא מוכר לסנדלרים. נחזור לשפיות – רק בנסיבות מוצדקות יוכלו הרשויות להקצות קרקע ששייכת לכולם לקבוצה מסוימת או מטרה מסוימת. הרשויות יעשו זאת תוך שמירה על שקיפות, לאחר איזון עדין של האינטרס הציבורי והזכות לשוויון, בניגוד ליזמים, שפועלים לפי גחמתם ולא נדרשים לתת דין וחשבון.

כאשר ועדות מכרזים יפסלו יזמים עם מדיניות שיווק סלקטיווית, אולי נבלום במעט את התפתחותן של אותן שכונות פרטיות ומסתגרות של קבוצות אמידות, ונחזור לדבר על מרחב ציבורי משותף ולא מבודל, שבו השירותים הציבוריים משרתים אוכלוסיה מגוונת, ולכן גם טובים יותר, ונגישים לכולם, גם למי שעשיר פחות.

נכון, תקדים השוק הסיטונאי לבדו אינו פותר את כל הבעיה. ליזמים אסור יהיה להפלות, אך תג המחיר שמתנוסס על דירות באזורים נרחבים במדינה הוא לכשעצמו מדיר ומפלה. לכן תקדים השוק הסיטונאי אינו אלא נקודת זינוק למאבק חשוב לא פחות – המאבק על דיור בהישג יד. מאבק זה כבר מתנהל וסימנים לשינוי עתידי כבר קיימים. לפני כמה חודשים הוקמה קואליציה של ארגונים חברתיים ואקדמאיים לקידום דיור בהישג יד; תוכנית המתאר הארצית מחייבת כיום רשויות תכנון לתכנן דיור בהישג יד; גם הכנסת נדרשה לעניין, וחוק חדש שייכנס בקרוב לתוקפו יטיל על רשות המקרקעין להקצות קרקע לטובת "דיור בר השגה".

יש לקוות שכשתהליכים אלו יבשילו לכדי הוראות קונקרטיות במכרזי קרקע ובתהליכי התכנון, ישוב המרחב הציבורי להיות לא רק מרחב שוויוני יותר, אלא גם מרחב משלב, שאינו מחולק למעמדות הסגורות במרחבי מגורים נפרדים – מי מרצון ומי מחוסר ברירה, מרחב שבו פחות אפליה והדרה חברתית, ויותר הזדמנויות, גם למשקי בית עם הכנסה בינונית ונמוכה, ליהנות מדברים בסיסיים כמו הזכות לגור בשכונה נאותה, עם מוסדות חינוך טובים ומקורות פרנסה נגישים.