העם דורש צדק מרחבי / אורן יפתחאל וסנדי קידר

המאמר פורסם לראשונה ב"TheMarker"

סיסמת גל המחאה - "העם דורש צדק חברתי" - עוררה ציפיות כמוסות אצל רבים, ונותרה עמומה מספיק כדי לחבר, בחישוקים ראשוניים ומעוררי תקווה, קבוצות שעד לאחרונה חשו זרות זו לזו. עם זאת, יותר מחודש לאחר הקמת האוהלים, ראוי לשאול: כיצד מתרגמים את סיסמת הצדק למדיניות קונקרטית?

אנו מציעים כאן את רעיון "הצדק המרחבי", שמתווה כיוון ברור לבניית חברה צודקת, ומוסיף ממד לדיון הציבורי שהתמקד עד כה בהיבטים כלכליים צרים מדי. תוצאות התהליך המרחבי חרוטות בנוף האנושי לטווח הארוך. שלא כמו התחום הפיסקלי או החינוכי, למשל, שאותם ניתן לשנות בהינף יד, המרחב משתנה באטיות, דרך התיישבות, פיתוח ותשתיות, וכך יוצר דפוסים חברתיים רבי עוצמה. צדק מרחבי מתעל את חלוקת המשאבים במרחב בצורה הוגנת, תוך התנהלות שקופה ודמוקרטית.

הגיאוגרף דייויד הארווי ניסח את עקרונותיו כמיקום משאבים על פי שלושה קריטריונים: צורך, תרומה לכלל והעדפה מתקנת. לדוגמה, פריסה צודקת של דיור בר השגה (ציבורי או פרטי) תכלול סיוע לאוכלוסיות המתקשות להשיג דיור (עקרון הצורך); יחד עם הנגשת דיור שכזה לרוב האוכלוסייה (עיקרון התרומה לכלל). דיור שכזה ייבנה גם תוך העדפה לתיקון עוולות וסבל (עיקרון ההעדפה המתקנת). באופן דומה, שרטוט צודק של שטחי שיפוט יכליל את יישובי הלוויין ואזורי התעשייה והמסחר שצצו בעשורים האחרונים בשטחים החקלאיים עם הערים הוותיקות, וכך יאפשר חלוקה הוגנת של כספי הארנונה.

עוד דוגמה: הפיכת רשות מקרקעי ישראל לגוף המכוון לא רק לרווח כלכלי צר אלא גם לרווח וצדק חברתי, תאפשר צמצום פערים בין קבוצות בחברה הישראלית ותענה על עקרונות של צורך ושל העדפה מתקנת. הגברת שקיפות תהליכי קבלת ההחלטות הקרקעיות והמרחביות תאפשר את שיתוף הציבור בעיצוב המרחב הישראלי באופן שוויוני יותר, תמנע מתן הטבות סמויות לקבוצות וליחידים מועדפים, וכך תענה לקריטריון של תרומה לכלל.

ניתן לחשוב בצורה דומה על חלוקה צודקת של משאבים מרחביים אחרים, כמו תחבורה ציבורית, אזורי עדיפות לאומית, משאבי טבע או תשתיות פיתוח.

הפריפריה הוזנחה, ולדור הצעיר נגרם עוול
עיקרון הצדק המרחבי חשוב לכל חברה, אך במיוחד לישראל, שבה אוכלוסיות רבות סבלו וסובלות מאי-צדק מרחבי מתמשך. כך למשל, המיעוט הערבי סבל רבות מהפקעת קרקעותיו, ונותר מודר מהפיתוח של השנים האחרונות; ערי הפיתוח נבנו בפריפריות בשם "פיזור האוכלוסייה" שהותיר את רובן, עד היום, בשוליים הכלכליים של החברה היהודית; רוב המהגרים מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה הופנו גם הם לערי השוליים, וכך סבלו הפריפריות מגל נוסף של אי-צדק מרחבי. הזנחת הפריפריות פגעה אפילו באליטות של העבר השוכנות בקיבוצי ובמושבי הפריפריה.

בולטת מכל בהקשר הנוכחי היא הפרטת הקרקעות וה"נדל"ון" הספקולטיבי של השנים האחרונות, שיצרו עוול מרחבי כלפי הדור הצעיר. המדינה נסוגה כמעט לחלוטין ממחויבותה לספק פתרונות דיור, והחלה במהלך של העברת קרקע ציבורית לידיים פרטיות, מה שגרם למחירים להרקיע שחקים. כך הועבר עושר אדיר מכלל העם לאליטות הכלכליות. תהליך זה שלל מרבים מצעירי ישראל את הזכות לקורת גג, והוציא אותם בהמוניהם למאהלים ולהפגנות.

מול עוולות אלה יש כעת שעת כושר להציב חזון חדש של צדק מרחבי, שבו יחולקו המשאבים לפי עיקרון "הפיתוח המתקן". המתכננים בכל הרמות - המדינה, הרשויות המקומיות וגופים ציבוריים וקהילתיים - יונחו לתעל פיתוח ומשאבים על פי עקרונות הצורך, התרומה לכלל והפיצוי, תוך מגמה של סגירת פערים. נראה אוטופי? לאו דווקא. קיימות מדינות לא מעטות שכבר מיסדו את המגמה, כמו צרפת, בריטניה ומדינות בתוך הודו ואוסטרליה, שבהן כל תוכנית עיר צריכה להגיש גם תסקיר השפעה חברתית. התוכנית לא תאושר אם יתגלו בה פגיעות חמורות ביחסים החברתיים.

למען קידום צדק מרחבי יש גם להוסיף למשרדי הממשלה הרלוונטיים, לרשות מקרקעי ישראל ולוועדות התכנון ברמה הארצית, האזורית והעירונית, מומחים ליחסים חברתיים, יחד עם הנהגת שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות. החלטות הממשלה האחרונות הלכו דווקא בכיוון ההפוך, וקידמו הפרטה מואצת וריכוזיות כמעט בלתי חדירה של הגופים המתכננים. כך למשל, מועצת מקרקעי ישראל התכווצה באחרונה באופן דרמטי, ומונה כיום שמונה חברים בלבד, ללא נציגי ציבור. ישיבות המועצה סגורות לציבור ולתקשורת. המועצה הארצית לתכנון אמורה להעביר בקרוב חלק גדול מסמכויותיה לוועדות משנה סגורות. חוק הווד"לים שעבר באחרונה אף הלך רחוק יותר ואיפשר הפרטה מהירה של שטחים גדולים לידי יזמי בנייה, כמעט ללא פיקוח ציבורי. המחאה האדירה נגד צעדים אלה מעידה כאלף עדים שיש להחליף אל הדיסקט ולהנהיג בישראל מנגנונים של צדק מרחבי.

פרופ' יפתחאל הוא מרצה לגיאוגרפיה ותכנון עירוני באוניברסיטת בן-גוריון; ד"ר קדר הוא מרצה לקניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ומראשי האגודה לצדק חלוקתי. שניהם חברים בצוות ספיבק-יונה שהקימו ראשי המחאה החברתית

זו חמדנות, לא סאב-פריים / עו"ד אורה בלום

המאמר פורסם לראשונה ב "גלובס"

ב-8 באוגוסט, פורסמה במוסף "גלובס" מאמר מאת אלה אלקלעי, שנשא את הכותרת "הסאב פריים נולד מדיור בר-השגה". מקורה של כותרת זו בטענת הרפובליקנים בארה"ב, שמשבר הדיור נוצר כתוצאה מ"חוק ההשקעות החוזרות בקהילה" (Community Reinvestment Act), שנחקק בארה"ב ב-1977, כדי לחייב מוסדות פיננסים לתת אשראי לקהילות שבתוכן הם פועלים, באמצעות פרויקטים לדיור בר-השגה, פיתוח עסקים קטנים ופיתוח שירותים קהילתיים.

החוק יועד לעודד מתן הלוואות לקהילות שהוגבלו בקבלת אשראי, בשל מאפיינים דמוגרפיים, סוציו-אקונומיים וגיאוגרפיים והוא חייב דיווח על הלוואות והעניק תמריצים באמצעות דירוג הבנקים לפי פיזור האשראי.

ההלוואות שהפילו את השוק

השמרנים בארה"ב האשימו את חוק ההשקעות החוזרות בהתמוטטות שוק הדיור ב-2008, לא פחות. טענתם המרכזית הייתה כי מדיניות החוק כפתה על הבנקים לאשר לעניים משכנתאות שלא יכלו לעמוד בתשלומיהן. האשמה דומה הופנתה גם כלפי המטרות לדיור בר-השגה שהנחו את חברות המימון הממשלתיות פאני מאיי ופרדי מאק.

והנה - ועדה פיננסית דו-מפלגתית שהקים הקונגרס לחקירת המשבר ב-2008, קבעה במסקנותיה שהחוק לא היווה גורם משמעותי בהלוואות הסאב-פריים בפרט, ובמשבר הדיור בכלל, וכי מנגנוני דיור בר-השגה "תרמו באופן שולי" לרכישות המסוכנות שעשו פאני מאי ופרדי מאק.

גם מחקר שנעשה בהארווארד מצא שהחוק העלה את שיעור הלווים והבעלויות על בתים בקהילות עניות, מבלי לערער את הבנקים; ומחקר באוני' מישיגן, הוכיח שחצי מהלוואות הסאב-פריים נתנו חברות למשכנתאות שהחוק לא חל עליהן ושליש חברות שעליהן חל החוק באופן חלקי.

הלווים שהפילו השוק היו אלה שלקחו הלוואות בסיכון גבוה, שלא היו מבוטחות מהממשל ולא לווים של מיזמי דיור בר-השגה, המקבלים תמיכה ממשלתית רחבה.

אשראי ממקום צדקה

לדעתי כדאי לאמץ את רוח החוק האמריקני בישראל.מימון נגיש לפריפריה הכלכלית-חברתית הוא מנוף משמעותי להשתלבותה בכלכלה ובחברה. הדבר הזה נכון אצלנו מהקהילה האתיופית בקריית-משה שברחובות, דרך הקהילה החרדית בבית שמש ועד הקהילה הבדווית ברהט. שם, ובקהילות אחרות חיים היום לא מעט אזרחי מדינה, שאין להם שירותים פיננסים, מלבד גמ"ח וצדקה. חוק כזה יעודד גורמים בנקאיים לפתח התמחות באוכלוסיות שמתקשות לקבל אשראי ולכן מוגבלות בהתפתחות בתחומים רבים.

המכשיר הזה הניב פירות כלכליים טובים, עד שבנקאי ההשקעות נכנסו לתמונה והמציאו דרכים שאפשרו לבנקים להוציא אותו ממשבצת האחריות החברתית ולהעבירה למשבצת עשיית הרווחים, כמו שקרה בארה"ב במשבר ההוא. לנו, בישראל, יש הפריווילגיה ללמוד מניסיון האחרים, לקחת את הטוב ולהימנע מהרע.

הכותבת היא עו"ד בקליניקה לדיור באוניברסיטת ת"א

מדריך למאבק למאהל

הקואליציה שמחה לקחת חלק ב"מדריך המאבק למאהל" שהפיק והכין ארגון שתי"ל.

המדריך כולל סל כלים כגון מידע על זכויות המפגין/ה, עבודה עם תקשורת, התמודדויות שעלולות לעלות במאהל ודרכי קבלת החלטות, טיפים לארגון הפגנות, ועוד ועוד..

המדריך למאבק במאהל

View more documents from acri009.

העיר התחרותית והעיר החברותית / אמילי סילברמן

גירסא קצרה של המאמר פורסמה בכלכליסט.

עכשיו, כשההפגנות הגדולות הגיעו גם לחיפה, באר שבע, עפולה וערים נוספות, מתחיל להצטייר כי אכן מדובר לא רק בסדר יום לאומי חדש, אלא גם על שינוי סדרי עדיפויות במישור העירוני. בביקור במאהל בדימונה, סיפר לי אחד המארגנים באמצע שנות השלושים שלו, שמכל שלושים ושבע התלמידים בכיתה שלו בתכנון – הוא היחיד שנשאר בעיר. סיפור דומה עלה מהמאהל בקריית שמונה, תוך שאלה: "מה צריך לשנות בעיר, כדי שיבחרו להישאר כאן?". זו אולי תחילתה של שלב חדש במחאה, תוך הבנה שהפוטנציאל של המחאה להביא ל'צדק חברתי' לא נמצא רק בקריית הממשלה בירושלים, אלא גם בעיריות ובערי ישראל.

העיר התחרותית והעיר החברותית

כשם שהמחאה הצליחה להציף את הניגוד בין גישת "השוק החופשי והנאו-ליברליזם" לבין גישת הרווחה והצדק החברתי, כך גם ברמה העירונית ניתן להבחין בין שתי גישות על, המוליכות כל אחת אל עירוניות מסוג אחר. גישת "העיר התחרותית" היא הגישה המוכרת לנו יותר כיום בישראל, בה היעד העירוני המוביל הוא השאיפה לצמיחה כלכלית, תוך תחרות עם הערים השכנות למשיכת עסקים ואוכלוסייה "חזקה" (משמע, עשירה). סימן ההיכר של העיר התחרותית בישראל הוא השכונות החדשות כדוגמת אלו שבמערב בראשון לציון מערב ובקריית אונו, בהן בניינים חדשים עם דירות גדולות המאורגנים סביב חנייה פרטית, במרחק נסיעה קצרה מקניון.

הגישה של "העיר החברותית", לעומת זאת, מוכרת פחות כיום בארץ. העיר החברותית שואפת להטיב קודם כל עם התושבים הקיימים, ולא רק למשוך תושבים חדשים. סימן ההיכר שלה הוא השקעה בהולכי הרגל, גם על חשבון תנועת כלי הרכב, על ידי חידוש רחובות עירוניים עם חנויות ובתי קפה, דוגמת רח' רחוב אחוזה ברעננה, ופיתוח מרחבים ציבוריים חדשים, כגון נמל יפו. יש אמנם ניגוד בין שתי הגישות, אך עיר טובה תכלול בהכרח מרכיבים של שתיהן. בעיר שמיטיבה עם תושביה יש איזון בין צמיחה לקיימות, בין הנוחות והפרטיות לבין הבלתי הצפוי המתרחש ברחוב.

ערים בישראל משלבות, על פי רוב, אלמנטים של שתי הגישות (ויש מי שאומר שרוב הערים בארץ אינם לא תחרותיות ולא חברתיות – הם פשוט דלילות מדי ומנותקות). אך בחינת המגמות העירוניות בארץ בשנים האחרונות מצביעה על השתלטות הגישה התחרותית בערים רבות, ועל אובדן האיכויות הקשורות לעיר החברותית. ניתן למקם כל עיר ברצף שבין שתי הגישות, באופן פשטני למדי, וכך לאבחן את מגמות השינוי שלה. להלן ניסיון ראשוני, וגם אם מעט שטחי, להבחין בין שתי הגישות, על פי ארבעה מרכיבים: החזון העירוני, העיצוב האורבני, סגנון המנהיגות, וסדרי עדיפות בתקציב. אולי כך, נוכל להבין יותר לעומק מדוע עוזבים הצעירים את ערי הולדתם, שאלה שהתשובה אליה היא בלב הפתרון למחאה הנוכחית. אכן, לא כולם רוצים לגור בת"א, אך רבים רוצים חיים עירוניים איכותיים כמו בת"א, עם האפשרות לנסוע באופניים לעבודה יצירתית, ולשבת עם חברים בבית קפה מקומי, תוך צפייה בפסיפס אנושי מגוון ומסקרן.

החזון העירוני: העיר התחרותית שאופת לצמיחה כלכלית ולאיזון תקציבי. לשם כך, היא מעודדת בנייה של שכונות חדשות למשיכת אוכלוסייה "חזקה" והומוגנית. במקרים לא מעטים, כמו בבאר שבע, ראש העיר אף מצהיר על התנגדות לדירות קטנות מ-120 מ"ר, על מנת למנוע כניסתן של משפחות לא אמידות. החתירה למשיכת אוכלוסייה מבוססת היא מובנת מאוד בשיטת התקצוב הישראלי: המדינה מתקצבת את העיר באופן שווה עבור כל תושב או ילד, אבל הכנסות העיר מתקבולי הארנונה גבוהות יותר עבור דירות חדשות וגדולות. העיר החברותית, לעומת זאת, מודדת את הצלחתה לפי רמת שביעות רצון התושבים. במקום להתמקד במשיכת תושבים חדשים, היא משקיעה כספים עירוניים בשיפור אזורים ותיקים. ערים כמו כפר סבא, המשקיעה במרכז העירוני הוותיק, ודימונה המשקמת ומעודדת בניה חדשה בשכונות המצוקה, מצליחות בכך באופן מרשים. גם בבנייה החדשה, ניתן למצוא דירות קטנות ובינוניות, הנותנות מענה למשפחות שאין בהן ילדים (מעל 40% באוכלוסיה), כגון רווקים, קשישים, וזוגות ללא ילדים.

עיצוב עירוני: העיר התחרותית מעוצבת עבור הנוחיות הפרטית: של הנהג במכוניתו, של המשפחה בביתה. בניינים חדשים מסודרים במובלעות סגורות, ללא רחוב עירוני, על מנת להעניק מבט לנוף פתוח מהסלון וחנייה צמודה. הכבישים רחבים ומהירים, לנוחיות היציאה של התושבים לעבודה ברכב, ומובילים לקניונים עם חנייה, בהם ניתן למצוא בעיקר חנויות גדולות ומוכרות. גם פארקים ובניינים ציבוריים חדשים ממוקמים לנוחיות הגישה ברכב הפרטי, דוגמת הפארק החדש בהרצליה או בניין העירייה החדש של נתניה, הממוקם בתוך אזור תעשייה ממזרח לכביש חיפה-ת"א. יתרונות העיצוב העירוני של גישת העיר התחרותית הם רבים: סדר, שקט, פרטיות ויעילות. ערכי התכנון והעיצוב בעיר החברותית הם שונים. העיר החברותית מעוצבת עבור קהילתיות, עם דגש על הולך הרגל. באזורי מגורים הבניינים ניצבים על רחובות שמקושרים ברשת צפופה, המאפשרת נגישות ברגל ובתחבורה ציבורית, ותוך שמירה על היסטוריה מקומית וייחוד. הרחוב העירוני הוא המפתח להצלחת העיר החברתית, ובו חנויות ומסעדות מקומיות במפלס הולך הרגל, לעתים עם מגורים ומשרדים מעליהם. כיוון שהרחוב העירוני מיועד להולכי הרגל ורוכבי האופניים, זמני החלפת הרמזורים מתוזמנים לאדם ולא למכונית, מעברי חצייה רבים מאפשרים דילוג לחנויות בצידי הרחוב, גם על חשבון האטת התנועה, ועצים וספסלים מנעימים את השהייה במרחב הציבורי. הדוגמא המוכרת היא חידוש רחוב אבן גבירול בת"א, שאף הצליח לשפר את מצבם של בעלי עסקים ובתי קפה רבים. בנייני ציבור חדשים בעיר החברותית הם רב-שימושיים, כמו המדיטק בחולון, הכולל ספרייה, סינמטק, תיאטרון ובית קפה עם כיכר עירונית (אך גם קניון) וממוקמים לעיתים קרובות מתוך שכונות חלשות, תוך מטרה לחזקן.

סגנון ניהול העיר: סגנון הניהול המועדף על ראש עיר תחרותית, בהכללה, הוא של מנכ"ל חברה. העירייה היא חברה ללא מטרות רווח, התושבים הם לקוחות, ותפקיד העירייה הוא מתן שירות יעיל לצרכן. החלטות מתקבלות בקרב הצוות הבכיר, תוך מידה מוגבלת של מעורבות חברי מועצת העיר והתושבים. בעיר תחרותית טובה יש מענה מהיר לפינוי מטרדים וחוויה של ניקיון, סדר ושקט. סגנון העיר התחרותית עשוי להיטיב במיוחד עם הורים עסוקים, שכל דקה פנויה שלהם מוקדשת לבילוי בחיק המשפחה. ראש העיר בעיר החברותית תופס את תפקידו בצורה אחרת. כפי שהגדיר את עצמו ראש העיר של ירוחם, מיכאל ביטון, הוא 'עובד סוציאלי קהילתי ראשי', שתפקידו להקשיב לתושבים ולעסקים, לוודא שהם מקבלים את המגיע להם ולפעול למעורבותם בחיי העיר. דוגמאות נוספות הן שיטת המינהלות הקהילתיות בירושלים בזמנו של טדי קולק, וועדי ההורים של בת ים תחת שלומי לחיאני. בעיר חברותית, התושבים מוזמים לדיונים על תכנון עתיד פני העיר, גם ברמת השכונה, והדיונים בוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתוחים לארגונים ירוקים וחברתיים, כפי שנעשה בת"א עם כניסתו של רון חולדאי. סגנון החיים בעיר חברותית מתאים במיוחד לאנשים בעלי מעורבות ורצון להשפיע: צעירים יצירתיים, קבוצות דתיות או אידיולוגיות, ומשפחות המחפשות תחושת שייכות וקהילתיות.

תקציב עירוני: בעיר התחרותית מתנהלת מעין תחרות עם הערים הסמוכות, על משיכת התושבים העשירים יותר והעסקים המניבים יותר. לכן, בעיר התחרותית מושקעים כספים רבים במיתוג ובטיפוח האזורים הטובים של העיר, על מנת למשוך אוכלוסייה חזקה , ומקומות עבודה ומסחר ברמה גבוהה. השאיפה לרמה גבוהה היא גם הקו המוביל בהשקעה בתרבות, תוך מימון בניינים מפוארים ואומנים מקצועיים. לתושב בעיר תחרותית עשוי להיות מבחר של אירועי תרבות לבחירתו, כל עוד הוא מוכן לשלם את מחיר הכרטיס. בעוד שבעיר התחרותית ההשקעה העיקרית היא באזורים החזקים, בעיר חברותית התקציב מופנה אל האזורים המוחלשים של העיר, על מנת לקדם הכללה חברתית-כלכלית, לפתוח הזדמנויות ולצמצם סטיגמות. השוני מתבטא , למשל, גם בתקציבי התרבות. העיר החברותית משקיעה בתושב כיצרן, גם אם חובבני, ולא רק כצרכן: להקות של בני נוער, מקהלות מקומיות, מקלטים עבור אומנים מקומיים ושווקים ואירועי חוצות הפתוחים לכל. העיר החברותית תחפש שיתופי פעולה בתרבות עם הערים הסמוכות: אם לאחת יש תזמורת, אז השנייה תשקיע במוזיאון. איכות התרבות בעיר החברותית עלולה ליפול מזו של העיר התחרותית, אך היא שואפת להיות נגישה לאחוז גבוה של האוכלוסייה ולפתח את היצירתיות של תושביה. עירוניות טובה דורשת גם שינויים ברמה הלאומית על מנת לחולל שינוי משמעותי בערים שלנו ובתשתיות שלהן, נדרש מאמץ נחוש של נבחרי הציבור ושל הבוחרים לבירור הערכים, ניתוח ההזדמניות ובניית אמון. אבל שינוי ברמה המקומית לא ניתן לבצע רק מתוך הרמה המקומית. נדרשים גם שינויים באופן שבו הממשלה תומכת בערים. שיטת העברת התשלומים לרשויות המקומיות היום מתבססת על רמת הכנסה ממוצעת בעיר, במקום להתייחס למספר האנשים החיים בעוני ולהעביר תקציב מוגדל לצרכיהם. משימה לא קלה נוספת היא חלוקה מחדש של ההכנסות מאזורי תעשייה ומוקדי מסחר, שהיו בעבר קרקע חקלאית כך שגם עיירות פיתוח ייהנו מהכנסות המתקבלות מאזורי תעסוקה הנמצאים בשטח מועצות אזוריות, קיבוצים ומושבים. השלטון המרכזי צריך להעניק סמכות גדולה יותר לשלטון המקומי. בדרך זו, עיריות יוכלו להחליט, לדוגמה, על הענקת פטור מארנונה ועל חלוקה מחודשת של הכנסות מבניה חדשה לאזורים ותיקים, תוך שהשלטון המרכזי שומר על תפקידו כמשגיח ומפקח על ההחלטות. חברי מועצת העיר צריכים לקבל תגמול כספי עבור פעולתם, על מנת שיוכלו להקדיש את הזמן הנחוץ לעבודתם ועל מנת לעודד מועמדים צעירים או כאלה שאינם יכולים להרשות לעצמם לתרום מזמנם. נדרשים גם תקציבים למגוון שירותים ציבוריים שהיו זמינים בעבר בערים בישראל, כגון ספריות, מועדוני נוער ותחזוקת גנים. הרשימה היא ארוכה.

הפגנות ה'כולנו פריפריה חברתית' מובילות לשלב חדש במחאה, ובו בדיקה ערכית וביקורתית על מצב הערים שלנו כיום, וכיצד נרצה לעצב אותן בעתיד. את הדיון הזה ניתן להתחיל במאהלים, אך יש להמשיכו בבניין העירייה, בכנסת, ובקריית הממשלה.

ד"ר אמילי סילברמן היא עמיתת מחקר בכירה במרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, ובמוסד נאמן למחקר לאומי, ובין מייסדי 'הקואליציה לדיור בר השגה'.

פניית הקואליציה לועדת טרכטנברג - כך תקדמו מדיניות דיור חברתית

היום, ה-20.8.11 הגישה הקואליציה לדיור בר השגה מכתב לועדת טרכטנברג ובו הערות והמלצות לקביעת מדיניות דיור חברתית.

המטרה המרכזיות של מדיניות דיור, לטעמנו, היא מימוש הזכות לדיור נאות, תוך חתירה לתמהיל חברתי בכל שכונה, כמאמץ נגדי למגמות הקיטוב וההתבדלות.

לקריאת עמדת הקואליציה לדיור בר השגה לוועדת טרכטנברג:

View more documents from acri009.

לא מקנא בטרכטנברג / גיל גן-מור

אני לא מקנא בפרופ' טרכטנברג, יו"ר הוועדה שהקים ראש הממשלה להידברות עם המפגינים. בביקוריו במאהלים ובהפגנות ברחבי הארץ הוא שומע את הנאמר שם ואולי מתחיל כבר להבין לאיזה מצב נקלע: שינויים קוסמטיים לא יעזרו, שכן לפחות בתחום הדיור הפערים בין תפישת העולם של המוחים לבין תפישת העולם של הממשלה הם כה גדולים, שספק אם מישהו - אף אם כוונותיו טובות - יוכל לגשר עליהם.

הנה רק שלוש דוגמאות מיני רבות לפערי התפישות:

"צדק ולא צדקה"

המוחים דורשים צדק ולא צדקה. במילים אחרות, הם מאמינים שדיור נאות ובר השגה הוא זכות מחייבת ולא הטבה או טובה שמעניקה הממשלה מחסדה. בוודאי לא משהו שתלוי בנדיבותם וטוב לבם של קבלנים או בעלי בית.

מנגד, הממשלה מתייחסת אל דיור כמוצר ולא כזכות, מסרבת לקדם את "חוק יסוד: זכויות חברתיות" ומרכזת מאמצים בהגדלת ההיצע, ללא כל התייחסות לתושבים ולצרכיהם – אלה, מופקרים לחסדי השוק. מערך הסיוע שכן ניתן היום ובשמו "הדיור הציבורי", מעוגן רובו ככולו בנהלים פנימיים ולא בחקיקה. נהלים אלו משתנים חדשות לבקרים ותקציבם מקוצץ בפראות. מי שכבר פונה לבתי המשפט מגלה שבהיעדר חובה חוקית, בתי המשפט לא יחלצו לעזרתו.

"די להפרטה"

המוחים יוצאים נגד הליך ההפרטה הפרוע שמתרחש במדינה מזה שני עשורים, ודורשים כי המדינה תחזור להיות מעורבת יותר בשוק הדיור – הן כמי שמסייעת באופן ישיר, חוזרת ליזום בנייה ציבורית ודיור ציבורי והן באמצעות רגולציה ופיקוח על השוק הפרטי למען הגנה על הזכות לדיור וצמצום הפערים בחברה.

לעומת זאת, תשובתה של הממשלה למחאה היא עוד הפרטה – הפעם, הפרטת קרקעות. הנתונים שהוצגו בדוח האגודה לצדק חלוקתי - קיצוץ חד של 56% בתוך עשור בתקציבי הסיוע בדיור - הם דוגמא נוספת להפרטה במחדל; משמעותה: מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו יופקר אל מול כוחות השוק. אפילו מטרות חברתיות ראשונות במעלה כמו חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה והתחדשות עירונית מופרטים, שכן המדינה מציעה תמריצים בלבד. היא אינה מתערבת להגנה על אוכלוסיות מוחלשות הנמצאות בסכנת דחיקה, או נוטלת יוזמה במקומות בהם ליזמים לא כדאי כלכלית לממש את אותם תמריצים. גם חוק הוד"לים, שהוא למעשה הפתרון המיידי שנתנה הממשלה למצוקת הדיור, משמעו קיצור והשטחה של הליכי תכנון בסד זמנים בלתי אפשרי ובאמצעות יועצים חיצוניים, דבר שמצמצם באופן ניכר את הפיקוח הציבורי על התכנון ופוגע באינטרס הציבורי.

"לא לערים לעשירים בלבד"

המוחים מתקוממים נגד העובדה שערים ושכונות שלמות בדרך להפוך להיות מחוץ לתחום למי שאינו עשיר. לא לחינם הם יוצאים מכליהם כאשר שולחים אותם בפטרונות לגור בערים שהמדינה מזניחה כבר שנים. הם רוצים לגור בערים טובות ופתוחות שיש בהן שירותים טובים; ערים המציעות אפשרויות מגורים לאוכלוסיה מגוונת, ברמות הכנסה שונות, תוך שמירה על תמהיל חברתי. במאהלים מוחים נגד ראשי ערים שפועלים למשוך אוכלוסיה "חזקה" ושוכחים בדרך את התושבים, רבים מהם עובדים קשה למחייתם אך מרוויחים מעט ומוציאים כבר מחצית מהכנסתם על דיור. באזורים עניים יותר אזרחים מוחים על הפקרה ונטישה - הם כבר מבינים שסגרגציה מעמדית משפיעה על טיב התשתיות, בתי הספר ושירותי הבריאות שהם יכולים לקבל; או במילים אחרות: על שוויון ההזדמנויות שלהם.

הממשלה מצידה לא מתרגשת ואף מעודדת ישובים הומוגניים והפרדה בין קבוצות שונות, גם על רקע סוציו אקונומי. אישור חוק ועדות הקבלה אף נתן גושפנקא חוקית להתבדלות של אוכלוסיה חזקה והומוגנית. נזכיר בהקשר זה את רפיסותה של הממשלה גם במאבק באפליה נגד אוכלוסיות "בלתי רצויות" (ערבים, נכים, עולים, זרים, חרדים, קשישים ועניים). ואם חשבתם שאפשר נפרד אך שווה – טעיתם. כל המדדים מצביעים על פערים הולכים וגדלים בין אזורים בהם חייה אוכלוסיה מעוטת הכנסה לעומת אלה בהם חייה אוכלוסיה מבוססת. הממשלה גם אינה טורחת להיאבק בראשי ערים שמעודדים רק בנייה גדולה ויקרה ומצד שני, את אלו מבין ראשי הערים שכבר ניסו לקדם פרויקטים לדיור בר השגה, היא עצרה בשל היעדר חקיקה. את החקיקה שתסדיר את הנושא היא מעכבת במשך חודשים.

אלו רק שלוש דוגמאות מני רבות. רק אלוהים יודע איך יצליח פרופ' טרכטנברג להתגבר על פערים כל כך גדולים בתפישות עולם. מאחל לו בהצלחה.

הכותב הוא עו"ד וראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח, וחבר הקואליציה לדיור בר השגה.

המחאה החברתית: להמשיך לגעת בכאב \ עו"ד טלי ניר

טלי ניר מהאגודה לזכויות האזרח העלתה על הכתב את רשמיה מביקוריה במאהלים השונים בארץ:

המאמר פורסם לראשונה באתר "MAKO"

מהמאהלים פורצת הבשורה לכל מקום: מחסום הבושה השתחרר וכולם מדברים. אחרי שכל אחד מאיתנו סבל בשקט וחשב שרק הוא לא הצליח להשיג מקום עבודה מספיק משתלם ושרק הוא לא עומד בהוצאות השוטפות, באו המאהלים והעירו אותנו. פקחו את עינינו להסתכל מסביב ולהבין שהמצוקה האישית היא בעיה לאומית.

וכך, כולם מדברים - במקומות העבודה, בשיחות המשפחתיות, במפגש עם החברים ועם ההורה-של-החבר-של-הילד בגן, כולם משווים את גובה ההוצאות, המשכנתא, החוגים, סל הקניות בסופר וכל השאר. מספרים על התרופות שעליהם ויתרו ועל הפעילות לילדים שמאד רצו, אבל לא יכלו לתת, כל אחד והכאב האישי מאד שלו. באיזו הנאה של מי שהשתחררו מעול כבד אנו פותחים את הלב ומודים כמה קשה כאן.

המצוקה האישית הופכת לבעיה לאומית
הצטרפותן של עוד ועוד קבוצות למחאה בכל יום שעובר מדגים גם הוא את עומק השבר. שהרי לא רק הרופאים והעובדות הסוציאליות נאנקים, אלא גם ההורים, הרפתנים, הפסיכולוגים, המורים והגננות, מנותקי המים, ארגוני העובדים, הרשויות המקומיות, הרוסים, הערבים, כולנו. מאילת ועד קריית שמונה.

זהו שלב של קתרזיס לאומי הכרחי, שיש בו מידה של עונג סאדו-מזוכיסטי בצד כאב גדול. פתאום זו כבר לא בעיה אישית ומקומית ואצל אחרים ממש לא יותר טוב.

כבר חודש שאני מסתובבת בין מאהלים, מכפר סבא לתל אביב לאשקלון וחזרה לתל אביב, פוגשת פנים אל פנים מאות אזרחים במפגש ישיר ואישי ומיוחד במינו. הסיפורים ששמעתי בשבועות האחרונים, ואני בטוחה שגם כל אחד מכם, גרמו לי למועקה גדולה.

את הסטטיסטיקות של גובה השכר המגוחך של רוב הציבור, יוקר המחיה ומימדי העוני ואי השוויון אני מכירה מקרוב. במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח, שמעתי גם לא מעט סיפורי מצוקה וחזיתי גם ברגעים של תקווה ושינוי. ובכל זאת, כעת, כשהסיפורים האישים על החורבן האישי מציפים את השיחות בכל מקום, מקבלת הבעיה הלאומית מימד של מוחשיות צובטת.

האם לשפל הזה היינו צריכים להגיע כדי להתעורר?
מה שברור הוא שהתעוררנו. ועם ההתעוררות באה ההבנה שגורם אחד מחבר בין הסיפורים של כולנו - ממשלות ישראל שחשבו שהזכויות שלנו הן לא באחריותן. ממשלות מימין ומשמאל שכבר למעלה משני עשורים סבורות כנראה שחינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ורווחה הן מותרות, ולכן הן בחרו לפגוע בכל אלו אנושות. התוצאות מורגשות בבית של כל אחד מאיתנו.

בואו נמשיך לדבר. בואו נמשיך להקשיב. בואו נדאג שהנושא לא ירד מסדר היום. אם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה כאן, זה הזמן שלנו להבין זה את זו, להרגיש את עומק הכאב, לקלוט לעומק מה קרה לנו. הרי אי אפשר לעבור על זה בשקט, אסור לתת לזה לשקוע. יש לנו אחריות עצומה לשינוי שיכול להתחולל פה, כבר עכשיו או ביום לא רחוק.

בשביל שינוי אמיתי, אנו זקוקים להנהגה שמחויבת אלינו ולזכויותינו לקיום בכבוד. לא ברור אם ממשלת נתניהו תשנה כיוון ותתחייב לכך, אבל יום יבוא והנהגה כזו תקום. הנהגה שתשים אותנו במרכז ותממש את האחריות שלה לזכויות החברתיות שלנו.

בשבועות האחרונים הוכיח הציבור בישראל שהבית יקר לנו, תרתי משמע. כדי שהוא ימשיך להתקיים, אנו זקוקים לחלוקה צודקת של משאבים ושל הנטל, שתאפשר לכל אחת ואחד מאיתנו לפתח את זהותה ויכולותיו. אם זה יקרה או לא, זה תלוי בנו, במידה שבה נמשיך ונקשיב, נמשיך ונדרוש, נמשיך ונדבר, עד שייוולדו המנהיגים שמרגישים כמונו.

עו"ד טלי ניר היא מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות-כלכליות באגודה לזכויות האזרח

הקואליציה יוצאת מהבלוג אל המאהלים

מייד עם תחילתו של מאבק האהלים נרתמה הקואליציה לדיור בר השגה לעזור ככל יכולתה; נציגים וחברים בקואליציה ביקרו במאהלים השונים בארץ, שמעו את המצוקות השונות והציעו פתרונות של דיור בר השגה.

הקואליציה הוציאה את מסמך " 10 נקודות מרכזיות לקידום מדיניות דיור חברתית", נייר עמדה של הקואליציה למצב הרצוי בתחום מדיניות הדיור, פתחה סדנא להכשרת מרצים מתחום התכנון האדריכלות וזכויות האדם והקימה מערך הרצאות נודד בין המאהלים השונים ברחבי הארץ.

חודש אחד עבר והנה קיימנו כבר 50 הרצאות במאהלים הפזורים בין באר שבע לקריית שמונה: בירושלים, במבשרת ציון, במודיעין, בחיפה, בטירת הכרמל, ביקנעם, בקריית טבעון, במגדל העמק, בטבריה, בקריית שמונה, בב"ש, באשדוד, באשקלון, בדימונה, בתל אביב, ביפו, בחולון, בבת ים, בראשון לציון, בנס ציונה, ברמת גן, בפתח תקווה, בהרצלייה, בכפר סבא, בהוד השרון, בקלנסווה ובפרדס חנה.

היד עוד נטויה ואנחנו ממשיכים לעבוד במרץ על הרצאות וביקורים נוספים במאהלים שעוד לא הגענו אליהם.

מאהלים שמעוניינים בהרצאות מוזמנים ליצור עימנו קשר במייל ונחזור אליכם בשמחה.

מצ"ב רשמיה של אדריכלית שרי קרוניש מעמותת "במקום" החברה בקואליציה לדיור בר השגה:

לפני כמה ימים הוקם מאהל שכונתי במרכז המסחרי של קריית יובל. המכללה החברתית מהר מאוד התארגנה והציעה להעביר את ההרצאה שהייתה מתוכננת להיות במאהל המרכזי בגן הסוס למאהל הצעיר. וטוב שכך. כי באותו הערב הייתה מתוכננת שיחה מקבילה בגן הסוס, על ההשתלבות של הציבור הדתי-לאומי במאבק.

בינתיים, בקרית יובל המתח דווקא לא הורגש. מסתבר שכשאין כוונות להנהיג את המחאה אלא רק לתת לה ביטוי מקומי נוסף יש גם מקום ליותר פתיחות. משפחות עם ילדים. גמלאים. כל מיני אנשים. תושבים. מלאים שאלות. היה שילוב מוזר של הרצאה ושל שיחה – האווירה הייתה בלתי פורמאלית ופורמאלית כאחד. תנאי השטח דרשו דיבור פרונטאלי לתוך מיקרופון מחד וישיבה על מחצלות מאידך. וד"ל? מה זה? דיור בר השגה? איך? מושגי היסוד של המאבק עוד דורשים העמקה רבה בקרב ציבור פוקדי האוהלים, מסתבר.

לבסוף, התפתחה שיחה עם כמה מהנוכחים בעיקר על הנושא של הוזלת מחיר הקרקע ועל התנהגותה של מנהל מקרקעי ישראל כיזם לכל דבר במקום כגוף ציבורי האמון על משאב ציבורי יקר. הופתעו לשמוע שבאמריקה, לדוגמא, מוכרים קרקע בדולר אחד בודד ליזמים שמתחייבים לבנות פרויקטים משולבים של דיור בר השגה בתמהיל חברתי.

לצפייה בהרצאה מצולמת לחצו כאן.

כלכלת מחאה - איך הגענו עד הלום ומה אפשר לעשות?

מצ"ב מסמך שנכתב על ידי אביה ספיבק וטל וולפסון ממכון ון ליר בעקבות מחאת האוהלים. המסמך סוקר את המדיניות הכלכלית בישראל בעשורים האחרונים, מסביר כיצד הגענו למצבנו הנוכחי ומציע מתווה כללי של פעולות ופתרונות כלכליים הניתנים לביצוע.

על מה המחאה מכון ון ליר

View more documents from acri009.

עמדת הקואליציה בנוגע להחלטות מועצת מקרקעי ישראל

מחר, 10.8.11, תדון מועצת מקרקעי ישראל בשלוש הצעות החלטה, העוסקות במכרזים לבניית מעונות לסטודנטים, דיור להשכרה ודיור למשתכן למכירה.

הקואליציה לדיור בר השגה שלחה היום מכתב בהול לחברי המועצה, בדרישה להשהות את ההחלטה עד לקבלת מלוא המידע הדרוש. הקואליציה ציינה כי אכן מדובר בהחלטות חשובות ותקדימיות, ושינוי מבורך בעמדה העקרונית של המועצה, אך דווקא בשל כך יש לבחון אותן לעומק ולא להעבירן בחטף.

בין היתר ציינה הקואליציה לדיור בר השגה כי לא צוינו בהצעות הקריטריונים וכי אין דיון מספק ביעדים החברתיים, ובהשלכות החברתיות של ההחלטות. להלן המכתב המלא.

עמדת הקואליציה בנוגע להחלטות מועצת מקרקעי ישראל אוגוסט 2011

View more documents from acri009.

Ypenburg

שכונה הולנדית שתוכננה לפי עקרונות של דיור בר השגה ותמהיל חברתי:

Ypenburg

View more documents from acri009.

דיור בגרמניה - איך זה עובד? / עו"ד ולנטינה נלין

סקירת מצב הדיור בגרמניה באדיבות עו"ד ולנטינה נלין.
(לחצו על התמונה להגדלתה)

מצוקת הדיור 2011 \ ד"ר גילת בן שטרית

מצ"ב ריכוז נתונים שהכינה ד"ר גילת בן שטרית, מתכננת ערים, מלמדת קורס במדיניות דיור במכללת עמק יזראל וחברה בקואליציה לדיור בר השגה.

מצוקת הדיורר 2011 תמצית נתונים

הנתונים לקוחים ממקורות מידע הפתוחים לציבור. מצ"ב רשימת קישורים:
תכנית אסטרטגית לפיתוח בר קיימא - משרד הבינוי והשיכון

תיאור וניתוח הצעות תקציב משרד השיכון והבינוי לשנת 2011-2012
מבקר המדינה - דוח שנתי לשנת 2009
מבקר המדינה- דוח שנתי לשנת 2010 - עיקרי ממצאים

כך עושים דיור בר השגה במנהטן

אנו שמחים להביא בפניכם קטע מההרצאה המרתקת של מר איתן בנימין, ישראלי המקים פרויקטים לדיור בר השגה בניו יורק. בנימין, מנכ"ל חברת Artimus, הרצה במסגרת כנס שנערך באוגוסט 2010 בטירת הכרמל.

בהרצאה מסביר בנימין, כיצד ניתן לרכוש את אמונם של התושבים, כיצד מבטיחים תמהיל חברתי בפרויקט, עד כמה מעורבת העירייה ומדוע זה כדאי לו כיזם פרטי.

דיור בר השגה במנהטן

View more videos from Acri2000.

למה התאכזבנו מתכנית הדיור של ביבי נתניהו \ חגית נעלי יוסף

ההתחלה היתה מעניינת, היה בו כמו לבשר על הבאות ואולי, אולי הפעם לשמוע הצהרה על מדיניות דיור נכונה ואמתית למדינת ישראל. הנתונים שהציג ראש הממשלה והשרים כמו הפליאו לתאר את תמונת המצב בתחום הדיור בישראל: בלימת הבניה מזה עשור, חסר בהיצע, מגבלות תכנוניות, מונופול על הקרקע ועוד ועוד. משם התקדמנו לעבר ההצעות והאכזבה היתה גדולה, השאירה חלל והמחישה עד כמה השיח הוא שיח חרשים וכל ניסיונות העוסקים בתחום הדיור בשנים האחרונות להוביל לחשיבה אחרת, חדשה, כזו המתאימה את עצמה לרוח הזמן והשעה מחפשים להם אוזן, מחפשים להם בית וזה לא קיים בנמצא.

ביבי וצוות השרים בחרו לשלוף כלים המונחים קרוב על מדף ומבקשים לעשות שינוי כמעט קוסמטי במצב הקשה של הדיור בהתעלם מהתמונה הכוללת וממגוון האוכלוסיות הסובלות ממצוקת הדיור במדינת ישראל.

במבוא להצגת התכנית התייחסו לבירוקרטיה החונקת ולמשך זמן הוצאת ההיתר במדינה, אך בכל המלצותיהם ובתכנית הביצוע לא ציינו כלל ועיקר איך ישתנה המצב ובאיזה אופן תתוגמל מערכת התכנון כך שהיקף כוח האדם המטפל בקידום התכניות יתרחב. מערכת התכנון ומנהל מקרקעי ישראל סובלים מכוח עבודה מצומצם ומהעדר הנהגה בחלק מהמחוזות והוא קורס תחת הנטל.

זירוז הבנייה כפי שמציע נתניהו במתכונתה הנוכחית תעמיק את הפער החברתי, תמשיך לעודד בניה בסטנדרט גבוה, דירות מגורים גדולות, שכונות סגרגטיביות לבעלי יכולות ולמשקיעים ולדחוק כל רעיון לעירוב אוכלוסיות, לשילוב גדלי דירות ולבנייה צנועה יחד עם בנייה יוקרתית. החשש הגדול מתכנית הוד"לים שביבי כל כך מתפאר בה הוא במימוש אלפי יחידות דיור שתוכננו ללא כל חשיבה על דיור בר השגה, על בניית שכונות הטרוגניות ועל ניצול מושכל של הקרקע האחרונה גם לדורות הבאים. היזהרו מהוד"לים יש בהם כדי להעמיק את הקיטוב החברתי, כדי לייצר שכונות מובדלות, המפרידות בין עני לעשיר, בין חלש לבעל אמצעים ויגבירו יצירת המעמדות בחברה הישראלית.

ביבי שכח לספר לנו שבהליך שחרור חסמים, בחלק מהיישובים, עלויות שחרור החסם יושתו באפון ישיר על רוכשי הדירות. כך למשל קבעו מוסדות התכנון ומנהל מקרקעי ישראל כי עלויות הטמנת קווי מתח עיליים שהיוו חסם לבנייה מזה עשרות שנים יתקבלו במסגרת המכרזים על הקרקע בגילום ערך הקרקע נוסף לעלויות הטמנת קו המתח, כך שכל יחידת דיור תספוג את חלקה היחסי בהטמנת הקו. וראה זה פלא הציבור ישלם מכיסו על שחרור החסמים להאצת הבניה.

התכנית מתמקדת יפה בקהל הסטודנטים, קהל חשוב ונחוץ להשקעה גם בראיה ארוכת טווח. ההצעה האטרקטיבית שחזרו עליה ראש הממשלה ושר השיכון התמקדה בקידום בניה למגורי סטודנטים על קרקע חומה, זו בשפת העם המיועדת לבניית מתקנים ומבנים לשירות הציבור. והינה קרקע המיועדת לציבור תסומן סקטוריאלית ותיגרע מהציבור כולו לטובת סקטור אחד- הסטודנטים. יש להיזהר מניצול שטחים חומים באופן מידי ללא חשיבה כוללת על צרכי העיר בזמן הקרוב ובטווח הארוך. אולי מוטב לבדוק מבנים שאינם מנוצלים במלואם על שטחים חומים ולבנות דירות לכלל האוכלוסייה בקומות עליונות, תוך שמירה על האפשרות לבנות מבני ציבור בקומות התחתונות.

ובואו נתייחס למונחים שכירות מוזלת ודירות מוזלות. כלים , לכאורה חשובים מראים על שינוי בחשיבה, על רצון להתגייסות לשינוי. ראשית ראוי שנברך על כך. נבהיר כי ברף המחירים הנהוג בשוק השכירות ובשוק המכירה הן במרכז והן בפריפריה פעולות של הוזלת דיור לא בהכרח מבטיחים יצירת דיור בר השגה. משפחה מיישוב עירוני בפריפריה הקרובה או הרחוקה המשתכרת בטווח העשירונים 5-7) (עשירון 5- 8,951 ₪ ברוטו, עשירון 7- 13,991 ₪ ברוטו) תתקשה לעמוד בהוצאה על דיור (שכירות או רכישה) שאינה עולה על 30% מסך כל הוצאותיה. על הממשלה לדאוג כי במדיניות הדיור שלה ובכלים בהם היא משתמשת (מחיר למשתכן או שכירות מוזלת) המחיר האחרון לצרכן יהיה בר השגה ולא די בכך שיהיה מחיר מוזל מהמחירים הגבוהים הנהוגים היום. ההבדל כאן הוא מהותי והחשש הוא גדול כי כלים אלה לא יספקו את המענה הנדרש ועדיין רף המחירים (גם לאחר הוזלה) באזורים רבים בארץ (במרכז ובהחלט גם בפריפריה) יישארו ללא השגה.

ככל שהעמקנו בתכנית חיפשנו וחיפשנו מענה למלאי הדיור הקיים המציף את הארץ על כל עריה ושכונותיה ולא קיבל כל התייחסות אצל נתניהו. אותו דיור ציבורי לשעבר, אותם שיכונים מתים ליפול, אותן שכונות מתדרדרות. מה על מלאי הדיור הגדול , הנאמד בעשרות אם לא מאות אלפים של יחידות דיור. מה עם שיקום השכונות, תכנית פינוי בינוי ריאליות שאינן נסמכות רק על מפתחות כלכליים ומשלבות היבטים חברתיים וחשיבה על אוכלוסיות מוחלשות. היכן המחשבה על חיזוק שכונות אלה באוכלוסייה צעירה, במשקי בית משפרי דיור. תכניות פינוי בינוי הקיימות במתכונתן הנוכחית כשלו כישלון חרוץ, תמ"א 38 מצליחה לשאת פרי באזורי ביקוש בלבד. ומה על הערים, ומה על השכונות המשוועות לשינוי, לפיתוח, להתחדשות ויכולות בעצמן להציע בתכנון ובהשקעה של המדינה מלאי חדש לדיור בר השגה.

ואחרון, אחרון חביב , לא יכולנו שלא להתאכזב מההתעלמות הבוטה מכוחן ומקומן הכה חשוב של הרשויות המקומיות לסייע ולהוביל לשינוי בתחום הדיור בכלל ובדיור בר השגה בפרט. הרשויות מכירות היטב את הבעיות ומתמודדות איתן. תקציב ומתן סמכויות הם גורמי המפתח הנחוצים להם להתמודדות עם הבעיה ובדיון על דיור בר השגה , על קריטריונים לדיור בר השגה ועל ניהול דיור בר השגה אין אחרת מהרשות המקומית להוביל זאת.

בקיצור, ראש הממשלה , שר האוצר ושר השיכון. המלאכה עדיין לא תמה, החשיבה רק בתחילת הדרך, הפתרונות רחוקים מלתת מענה והאתגר העצום לפניכם. זוהי העת לפתוח ולפקוח עיניים לשמוע את רחשי העם, הרשויות המקומיות, ארגוני החברה שעוסקים בדיור בחזית הראשונה, חוקרים ואקדמאים שמכירים את הנושא וחקרו אותו גם במקומות אחרים בעולם , וביחד מתוך כל אלה לגבש תכנית אמיצה למדיניות דיור רלוונטית במדינית ישראל.

חגית נעלי יוסף, מתכננת ערים, מהמעבדה לתכנון עם קהילה בטכניון, חברה בקואליציה לדיור בר השגה ומנחת קבוצת צעירים מקומיות לדיור בר השגה בטירת כרמל.

חוק הוד"לים - הכישלון, ההישג ומה הלאה? / גיל גן-מור

אתמול עבר החוק. הוא יאפשר הקמת ועדות דיור מיוחדות לטיפול בתוכניות של 200 יח"ד ומעלה על קרקע ציבורית או בישובים של האוכלוסייה הערבית על קרקע פרטית בהיקף של 100 יח"ד ומעלה ובהסכמת 80% מבעלי הקרקעות.

הקואליציה לדיור בר השגה, ושורה ארוכה של ארגוני חברה וסביבה, חברי המטה לתכנון אחראי, התנגדו לחוק, שכן הליכי התכנון בו יהיו מהירים מאוד, באופן שיפגע ביכולת לקדם תכנון איכותי ולהגן על צרכים חברתיים וסביבתיים. לאחר שהחלה מחאת האוהלים, נהיה חוק זה לסמל לתפישת העולם הבעייתית של ממשלת נתניהו – סמל להתנערות המדינה מאחריות, לחיסול מערכות ציבוריות חיוניות תוך היתלות במצבן הרעוע - תוצר ישיר של ייבוש תקציבים ותקנים.


הוד"לים - אחד מסמלי המחאה

סברנו כי הדבר לא טוב מבחינה חברתית וסביבתית. סימון מהיר של דירות למגורים, ללא חשיבה משמעותית על ההשלכות, משמעותה שהיזמים שירכשו את הקרקעות יבנו בהן שכונות הומוגניות של דירות גדולות, יקרות – זה מה שנבנה היום ברחבי המדינה. זה יגביר את הקיטוב ויחסל עתודות קרקע ציבוריות שיכולות לשמש כפתרון. בנוסף חששנו מתכנון לקוי, שאינו מבטיח די מוסדות ציבור ופוגע בסביבה. ואם לא די בכך - החוק אינו כולל סנקציות למקרה שיזם אינו משלים את הפרויקט בזמן סביר.

הצענו חלופה אחראית יתר, שכוללת מספר רכיבים – שיווק מיידי של 160,000 יח"ד בתוכניות שכבר אושרו, באמצעות שחרור חסמים שונים לשיווקן (כמו צורך בכביש או מתקן שפכים); תגבור כוח האדם במערכת התכנון ב-500 תקנים, דבר שיאפשר תכנון אחראי ואיכותי וגם מהיר; תיעדוף של תוכניות למגורים הכוללות דיור בר השגה, דבר שיהווה תמריץ לתוכניות אלו; חקיקת חוק דיור בר השגה; ופישוט הליכי הרישוי.

ההישג

ההישג המרכזי בפעילות שלנו במסגרת הקואליציה לדיור בר השגה היא קבלה חלקית של דרישתנו בעניין דיור בר השגה. החוק מסמיך את הועדות לדיור לאומי לקבוע הוראות ליעוד קרקע להשכרה ולהשכרה בהישג יד, לרבות קביעת מחיר וזכאים. העובדה שבפעם הראשון קובע חוק תכנוני סמכות להתערב במחיר ובאוכלוסיה זהו הישג תקדימי וחשוב, שיפתח את האפשרות לקידום דיור מכיל בתמהיל חברתי. זה רחוק מלהגשים את כל שאיפותינו אך מהווה פריצת דרך.

מה שחסר בחוק אלו סעיפים שמחייבים כמות מינימאלית של דירות בנות השגה בכל תוכנית, כפי שדרשנו, וחובה לקדם תקנות שיכללו גם תמריצים כלכליים וקביעת קריטריונים. לא ברור מה יעשו הועדות המחוזיות עם הסמכות הזאת, במיוחד לאור הזמן המהיר שבו תוכנית צריכה להיות מקודמת.

מה הלאה?
האתגר כעת עובר למעקב אחרי התוכניות הוד"ליות. לועדות הדיור שיוקמו ישנה סמכות לקדם דיור בר השגה בהשכרה ולייעד קרקע לשכירות. אם לא יעשו זאת, הם ימצאו עצמן בבעיה משפטית. ועדות התכנון הלאומיות הן רשויות מינהליות ומחויבות לפעול על פי כללי המשפט הציבורי. לעניין זה ראוי להזכיר כי גם סמכות רשות אינה יכולה להיוותר עלי ספר החוקים בלבד, ועל הרשות לפעול למימושה בנסיבות המוצדקות. נראה לי כי קשה יהיה לטעון לנוכח מצוקת הדיור, כי אין הצדקה ברורה להפעלת הסמכות ולשילוב מספר משמעותי של יחידות דיור להשכרה בהישג יד.

בית המשפט העליון חזר ופסק כי יש לבחון גם את סבירותה של החלטה להימנע מהפעלת סמכות רשות. למשל, באחד מפסקי הדין המנחים בנושא נקבע כי "בהתקיים התנאים המקדמיים הדורשים הפעלת הסמכות, חייבת הרשות הסטטוטורית לפעול. מכאן כי גם אם הרשות ממאנת להפעיל סמכות שבשיקול-דעת, ניתן לבחון את הימנעותה האמורה מפעולה לפי אמות המידה המקובלות בעת בחינתן של סמכויות סטטוטורית, היינו ניתן לבחון אם ההימנעות משימוש בסמכות נבעה משיקולים סבירים או שמא חייב מכלול הנסיבות את הפעלת הסמכות; כן נבחן אם ביסוד ההימנעות אינם מונחים חוסר סבירות, שרירות או הפליה, העלולים לפסול את מעשיה או מחדליה של הרשות. משמע, לא רק הפעלת סמכות בנסיבות שבהן הפעלתה אינה סבירה, אלא גם הימנעות מהפעלת סמכות שבשיקול דעת בשל טעמים בלתי סבירים, יכולה להוליך למסקנה כי ההימנעות מפעולה היא בטלה" (בג"ץ 3094/93 התנועה לאיכות השלטון נ' ממשלת ישראל).

כלומר - תוכניות שיעברו ללא בחינת הצורך להפעיל את הסמכות לכלול דיור להשכרה ודיור בר השגה, ללא צידוק - עלולות להיפסל על ידי בית המשפט.

אך לא צריך להמתין לבתי המשפט. אם הכוח המדהים שמסתובב היום ברוטשילד, בלוינסקי, בבאר-שבע וחיפה, ובשאר המאהלים ידע להתארגן ויחד עם ארגוני החברה והסביבה, לעקוב אחר התוכניות ולדרוש את שלו, להגיש התנגדויות ולהשפיע על מקבלי ההחלטות - אולי מעז יצא מתוק. אמנם נכון לעתה קשה לראות כיצד לוח הזמנים הבלתי אפשרי יאפשר זאת - אך הלוואי ואתבדה.

ובנוסף - חוזרים למאבק על חוק התכנון החדש המקודם בימים אלו במסגרת הרפורמה בתכנון. חוק זה גורלי ומשפיע הרבה יותר מחוק הוד"לים, הוא יעצב את דיני התכנון בעשרות השנים הבאות. אם הציבור לא יתעורר - החוק המוצע יהיה חוק רע ומזיק שמעדיף את האיטנרס של היזמים על פני האינטרס הציבורי בצורה ברורה, והוא רע לחברה ולסביבה.

הכותב הוא עו"ד וראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח, חבר הקואליציה לדיור בר השגה והמטה לתכנון אחראי.
מצ"ב הסעיף הרלוונטי, שנוסף לחוק, סעיף 3א:

(א) תכנית לדיור לאומי תכלול הוראות להסדרת מבני הציבור, השטחים הציבוריים הפתוחים, החניה, התשתיות ושימושים נוספים הנדרשים ליחידות הדיור הכלולות בתכנית, וכן הוראות לעניין גודלן של יחידות הדיור והיחס בין דירות קטנות ודירות גדולות בתחומה, ויכול שייקבע בה כי בניין, כולו או חלקו, ייועד להשכרה, ואת התקופה שבה ייועד כאמור, אשר לא תפחת מעשר שנים וכן יכול שייקבע בה ייעוד קרקע לדיור בהישג יד להשכרה.

(ב) יועדה קרקע בתכנית לדיור לאומי לדיור בהישג יד להשכרה, יושכרו יחידות הדיור שייבנו על פיה בהתאם להוראות, בין היתר, לעניין תנאי ההשכרה של יחידות הדיור, ובכלל זה מחיר ההשכרה, הגבלות על העברת הזכויות ביחידות הדיור והזכאים לשכור את יחידות הדיור.

בית גם לערבים \ עלי חיידר

בימים שבהם מחאת הדיור פושטת בכל הארץ, ומאהלים צצים תחת כל עץ רענן, חשוב להביא לתודעת הציבור את מצוקת הדיור רבת השנים של האזרחים הערבים, המהווים כחמישית מכלל אזרחי המדינה. הזכות למגורים ברמה נאותה היא זכות בסיסית של כל אזרח, וזמינות הדירות, מחירן ואיכותן מהווים אינדקציה לרווחת הקהילה. קבוצות שונות ורבות בישראל סובלות ממצוקת דיור, אך מצבו של הציבור הערבי הוא החמור והמורכב ביותר.

הסיבה הראשונה לכך היא הקונפליקט הפוליטי-היסטורי והשלכותיו על המדיניות הממשלתית. תחום הקרקעות והדיור נחשב לנושא הטעון ביותר ביחסי יהודים וערבים וביחסה של המדינה לאזרחיה הערבים. מאז הקמת המדינה הופקעו רוב אדמות הערבים והוקצו להקמת יישובים יהודיים, שמורות טבע ותשתיות ציבוריות. תחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות מהווה רק 2.5% מכלל אדמות המדינה, ותחומי הבנייה של היישובים הערבים צומצמו מאוד, מה שמחריף את מצוקת הדיור בקרב הדור הצעיר. מאז הקמתה לא איפשרה המדינה להקים ולו יישוב ערבי אחד חדש (למעט יישובי הבדווים בדרום, שמטרתם לרכז את הבדווים בשטחים קטנים יותר ולפנות אדמותיהם).

היישובים הערביים עוברים תהליכי שינוי, האוכלוסייה גדלה, אך התשתיות עדיין אינן הולמות את הצרכים והצפיפות הולכת וגוברת ללא תהליכי תכנון ופיתוח ראויים. לכך יש להוסיף את העדרו של שוק דירות להשכרה, וקושי גדול של ערבים לשכור דירות ביישובים יהודיים, במיוחד לנוכח גל הגזענות וההסתה נגדם.

בשנת 2000 הודתה הממשלה, שכדי לסגור את פערי העבר ולענות על הביקוש הטבעי של האזרחים הערבים, יש צורך בכ-10,000 יחידות דיור חדשות מדי שנה, במשך ארבע שנים. אך בסופו של דבר מאז אותה שנה שווקו כ-8,000 דירות בלבד לציבור הערבי בישראל. המחסור בבנייה ציבורית יזומה בתמיכה ממשלתית רק הגביר את מצוקת הדיור.

ביכולתה של הממשלה לסגור את הפערים הקיימים כיום בין יהודים לערבים בתחום התכנון והדיור באמצעות כמה צעדים עיקריים. עליה להציג תוכנית מקיפה לפתרון מצוקת הדיור והקרקעות ביישובים הערביים, שתאפשר להרחיב את ההיצע, להאיץ את תהליכי ההרשאה לתכנון ופיתוח קרקעות לבנייה למגורים, ולהקצות תקציבים ייעודיים לנושא. עליה גם לאפשר ייצוג הולם לאנשי מקצוע ערבים בתפקידי מפתח במשרד השיכון, במינהל מקרקעי ישראל ובוועדות התכנון והבנייה השונות, ולשתף את נציגי הציבור הערבי בפתרון מצוקת הדיור.

על הממשלה גם לדאוג להרחבת תחומי השיפוט של יישובים ערביים וצירוף אדמות מדינה אליהם, כדי לייעד אותן לשכונות מגורים חדשות ולאזורי תעסוקה. למרות הייחודיות של מצוקת הדיור במגזר הערבי, על האזרחים הערבים להצטרף למחאה משותפת של כלל האזרחים, כפי שכבר עשו תושבי העיר טמרה, בתקווה שהדבר יביא לשינוי בתחום הדיור ויקדם את ערכי הדמוקרטיה.

ייתכן שמחאה מסוג זה תגרום לממשלה להיות קשובה למצוקות ולזעקות של האזרחים, ולפעול באופן מהיר ועמוק על מנת למצוא פתרון אמיתי לבעיות הדיור. כי כל אזרח זכאי לקורת גג מעל ראשו ולאיכות חיים ראויה.

עו"ד חיידר הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי

המאמר פורסם לראשונה ב"הארץ"

10 נקודות מרכזיות לקידום מדיניות דיור חברתית בישראל/ הקואליציה לדיור בר השגה

דיור אינו מצרך אלא זכות בסיסית של האדם. לדיור יש השפעה קריטית על החיים של כל אדם. קיומו או היעדרו של דיור בר השגה יקבע אם נוכל לגור בסביבה שבה חינוך טוב עבור ילדינו, שירותים טובים ומקומות עבודה. הוא יקבע האם נוציא סכום גבוה מדי כדי להבטיח לנו קורת גג, סכום שיבוא על חשבון טיפול שיניים ולעיתים אפילו אוכל.

מדיניות הדיור תקבע איך תראה החברה שלנו. האם נהיה חברה מקוטבת, או חברה שוויונית. ללא ראייה חברתית בתחום הדיור – במקום תמהיל חברתי מגוון נקבל חברה מפולגת ומקוטבת. זה מתכון למשבר חברתי עמוק, שכן הפערים בין מרכז לפריפריה, בין ערים שונות ובין שכונות ילכו ויגדלו.

מה ראוי לעשות?

1. לא להפריד, לחתור לתמהיל חברתי

הבעיה – כיום הממשלה מקדמת פתרונות נפרדים וסקטוריאליים, מעודדת הפרדה בין קבוצות שונות וסובלנית להדרה חברתית של קבוצות מוחלשות ועניות. הפרדה כזאת מגבירה מתחים חברתיים ומגדילה את הקיטוב ואת הפערים החברתיים. כידוע - נפרד הוא לעולם אינו שווה.

הפתרון – יש לקדם מדיניות של דיור מכיל, שחותרת לכך שהשכונות והערים יהיו פתוחות ונגישות למגוון אוכלוסיות ממגוון רקעים, ובעלות הכנסה מגוונת, שיהיו בהן דירות בגדלים שונים, לבעלות ולשכירות, במחירי השוק ודיור בר השגה שמחירו נמוך ממחיר השוק. במיוחד יש להיאבק בניסיונות של אוכלוסיות חזקות להתבדל בשכונות הומוגניות ושל רשויות חזקות להדיר אוכלוסיה מוחלשת.

2. לעגן את הזכות לדיור בחקיקה

הבעיה – כיום הזכות לדיור נאות אינה מעוגנת כראוי בחוקי היסוד, ומדיניות הדיור ברובה מצויה בנהלים פנימיים ובהחלטות מינהליות של מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון. ללא עיגון המדיניות בחקיקה, היא אינה שקופה וקל לפגוע בה ולקצץ תקציבים. תכניות שעולות עקב מחאה ציבורית, ואינן מעוגנות בחקיקה, נוטות להתמסמס ברגע שתשומת הלב הציבורית נעלמת.

הפתרון – יש לקדם את חקיקתו של חוק יסוד: זכויות חברתיות, שקובע שהזכות לדיור היא זכות חוקתית, ולעגן בחקיקה ראשית את מדיניות הדיור החברתית, באמצעות חוקים ותיקוני חוקים, המגובים בתקציבים.

3. לשקם את הדיור הציבורי

הבעיה – המדינה הפסיקה לבנות דיור ציבורי והמשיכה למכור את דירות הדיור הציבורי לדיירים המתגוררים בהן. מעל 2 מיליארד שקלים נכנסו לקופת המדינה ממכירת הדירות אך הם לא הושקעו מחדש בחידוש המאגר. כיום מלאי הדירות בדיור הציבורי נותן מענה ל-3% מהאוכלוסייה בלבד (לעומת עד 25% במדינות מפותחות אחרות). חלק ניכר מן הדירות בדיור הציבורי במצב פיזי גרוע, ואלפי זכאים מחכים שנים ארוכות בתור לדירה.

הפתרון – מכירת דירות בהנחה לדיירים ותיקים היא צעד נכון, אך היא חייבת להתבצע בד בבד עם הגדלה של מאגר הדירות, עבור משפחות עם הכנסה נמוכה, ועבור אנשים עם מוגבלות. יש להפשיר את הכספים שנצטברו ממכירת הדירות כדי לבנות דיור ציבורי חדש ולתחזק את הדירות הקיימות. יש לשלב את הדירות בשכונות רגילות ולא לרכזן במקום אחד כדי למנוע הידרדרות פיזית וחברתית של הדיור הציבורי.

4. להחזיר את תקציבי הסיוע בדיור

הבעיה – בעבר סייעה המדינה למשפחות רבות לרכוש או לשכור דירה. אלא שתקציבי הסיוע נשחקו בצורה דרסטית בעשור האחרון. תקציב הסיוע בדיור לאוכלוסיות שונות נחתך ב-56% בתוך עשור; בשנת 2003 נחתך גובה הסיוע בשכר דירה לזכאים בחצי. כמו כן, שיעור הסיוע לא עודכן שנים ארוכות והוא נשחק בשלושים אחוז ביחס לעלייה במחירי השכירות. למשל, אם חד הורית זכאית ל-600 שקלים בלבד. הקיצוץ בסיוע מביא להקשחת הקריטריונים לזכאות ומשפחות עם הכנסה נמוכה יכולות לממשו רק באזורי עוני.

הפתרון – על המדינה להחזיר את הסכומים שנגזלו ממערכת השיכון בעשור האחרון ולעגן את הזכאות לסיוע בדיור בחקיקה המגובה בתקציבים. יש להרחיב את הקריטריונים לזכאות שצומצמו ולהתאים את גובה הסיוע למחירי הדיור הריאליים בכל אזור, תוך התחשבות בהכנסת המשפחה.

5. לקדם דיור בר השגה כחלק מכל בנייה חדשה

הבעיה – כיום אין עדיין מסגרת משפטית וכלכלית מתאימה לחייב יזמים להקצות חלק מהדירות שנבנות על קרקעות ציבוריות ופרטיות כאחד, לצורך דיור מוזל לזכאים חסרי דירה מהמעמד הבינוני – נמוך, לרבות צעירים בתחילת הדרך. אף שהוראות תוכנית המתאר הארצית 35 מחייבות בחינת הצורך בדיור בר השגה, ניסיונות של רשויות מקומיות לעשות זאת נתקלו בהתנגדות של משרדי המשפטים והאוצר, ובחוסר תמיכה מצד משרד הבינוי והשיכון. ללא התערבות בתכנון, הבנייה החדשה כוללת בעיקר דירות גדולות ויקרות בשכונות הומוגניות לאוכלוסיה אמידה בלבד.

הפתרון – יש צורך בחקיקה כדי לאפשר לרשויות תכנון לחייב ולתמרץ הקצאה של חלק מהבניה החדשה לדיור בר השגה, לקבוע קריטריונים וסל תמריצים אפשרי, לערוך אמדן צרכי דיור, לקבוע מנגנונים לשמירה על מאגר הדיור בר ההשגה לאורך זמן ולא כהטבה חד פעמית, ולהוסיף תקנים ליועצים חברתיים במוסדות התכנון. את הקריטריונים יש לקבוע על בסיס מבחן אמצעים אך גם בהתחשב בצרכים מקומיים ותרבותיים שונים, ובלבד שהם ענייניים

.

6. לאפשר לאנשים לגור בשכירות ארוכת טווח כאלטרנטיבה לרכישת דירה

הבעיה – אין בארץ אפשרות מעשית לגור לאורך שנים בשכירות, בשל היעדר שוק שכירות מוסדי של בניינים להשכרה ארוכת טווח, והיעדר חקיקה שמסדירה את שוק השכירות הפרטית. אנשים ששוכרים דירה הורגלו לחוזים מקפחים ולעליות קיצוניות משנה לשנה בשכר הדירה. בהיעדר אלטרנטיבה איתנה של שכירות ארוכת טווח, אנשים נוטים להסתכן בהלוואות לרכישת דירה (משכנתא) שהן מעבר ליכולתם הכלכלית ועלולים בסוף לאבד את ביתם ולהישאר עם חובות.

הפתרון - להסדיר את שוק השכירות ולקבוע כללים הוגנים שייטיבו עם המשכירים והשוכרים ויאפשרו שכירות ארוכת טווח עם עילות פינוי מוגדרות. יש להקים נציבות שכירות שתיתן סעד מהיר לשוכרי ומשכירי דירות גם יחד (לרבות פינוי), כמקובל במדינות רבות בעולם. התערבות במחיר השכירות היא שנויה במחלוקת אך כדי לייצב מחירי שכירות ולמנוע עליות קיצוניות בשכר הדירה, נוהגות חלק מהמדינות להגביל את העלאת שכר הדירה לשוכר ממשיך. חוץ משוק השכירות הפרטית, יש לעודד בניה מוסדית להשכרה בתמורה לסל תמריצים נרחב מזה הקיים היום, ולחייב בה השכרה במחיר הגון וידוע מראש שהעלאתו מוגבלת, כדי להגדיל את היצע הדיור להשכרה.

7. להשקיע בהתחדשות עירונית אך לשמור על דיור זול ונאות במרכזי הערים

הבעיה – רוב מאמצי הבנייה היום מתרכזים בשטחים פתוחים, בשולי הערים, בעוד שהתחדשות של ערים והגדלת הצפיפות בהן היא דרך מתאימה ונכונה יותר להבטחת ערים תוססות והגדלת היצע הדירות. הליכי התחדשות עירונית הם הליכים מורכבים יותר, אך המדינה לא משקיעה בהם מספיק משאבים. תוכנית הדגל של הממשלה להתחדשות עירונית הוא כיום "פינוי-בינוי", המבוססת על מנגנוני השוק החופשי. היא מתמרצת יזמים להרוס דיור זול לצורך הקמת דיור חדש ויקר. לצד יתרונותיה, התחדשות עירונית בשכונות עוני מפחיתה את מלאי הדיור הזול הקיים לצורך הקמת דיור חדש ויקר ומובילה לעיתים קרובות לדחיקה של אוכלוסיה ענייה.

הפתרון – התחדשות עירונית היא דבר חיוני אך כדי שתצליח על הממשלה להשקיע משאבים רבים יותר, ולא להסתפק בתמריצים לשוק הפרטי בלבד. יש להבטיח ליווי כלכלי ומשפטי לתושבים ולקבוע מנגנונים שיבטיחו כי הליכי ההתחדשות עירונית יכללו גם בניית דיור בר השגה כדי למנוע דחיקת אוכלוסיה לשכונות עוני אחרות.

8. להשתמש בקרקע כמשאב חברתי ולא כלכלי

הבעיה – כיום מתייחס מינהל מקרקעי ישראל לקרקע כמשאב כלכלי, שיש למקסם את הרווחים ממנו. למעט מספר מכרזים של "מחיר למשתכן", אשר הקריטריונים בהם שנויים במחלוקת, משווק המינהל את הקרקעות למרבה במחיר. בניגוד להוראות חוק רשות מקרקעי ישראל, המינהל אינו מקצה קרקע לדיור בר השגה או לדיור ציבורי.

הפתרון – את מקרקעי ישראל לא צריך למהר ולהפריט; מה שנחוץ הוא לנער את המינהל ולדרוש ממנו לפעול כגוף בעל מטרות חברתיות, ולא רק מטרות כלכליות. על המינהל לשווק קרקעות בהיקפים ובמקומות הנחוצים לטובת כלל הציבור ומתוך חשיבה על השגת מטרות חברתיות ולא רק על מקסום הרווחים. את מחירי הקרקע יש להוזיל אך יש להבטיח קשר בלתי מנותק בין הוזלת מחירי הקרקע לבין התחייבות היזם לבנות דיור בר השגה ודיור ציבורי לתקופה ממושכת.

9. לחזק את מוסדות התכנון ולהטמיע שיקולים חברתיים בהליכי תכנון

הבעיה –משאבי מוסדות התכנון יובשו ונוצר מחסור חריף בכוח אדם. הצעות הממשלה בתחום יביאו להחלשת מערכת התכנון ולפגיעה ביכולתו של הציבור לקחת בהם חלק. היזמים ובעלי האמצעים ירוויחו. האינטרס הציבורי ייפגע.

הפתרון – יש להוסיף 500 תקנים מיידיים לכוח האדם המקצועי במערכת התכנון, ברמה המקומית והמחוזית ובמינהל התכנון, לרבות יועצים שיהיו אמונים על הפן החברתי שבתכנון. יש לפשט הליכי רישוי ולתעדף תוכניות בנייה שכוללות דיור בר השגה. בנוסף – על מוסדות התכנון להטמיע שיקולים חברתיים בהליכי תכנון, ולתת ביטוי רב יותר לצרכי האוכלוסייה ולערכים של שוויון וצדק חלוקתי. על מוסדות התכנון להקצות בדחיפות משאבים לתכנון ישובים שאין להם תוכניות מתאר מאושרות ולהסדרתם.

10. להיאבק באפליה מכל סוג

הבעיה – אפליה בשוק הדיור בישראל היא תופעה חמורה וקשה, אשר ביחד עם מחירי הדיור מובילים להדרה חברתית ולסגרגציה. הבעיה היא שבישראל אין חקיקה מפורשת האוסרת על הפליה במכירת או בהשכרת דירה, והמדינה בעצמה מגינה על קיומן של ועדות קבלה בישובים קהילתיים, מקצה משאבי דיור בצורה לא שוויונית ואינה נאבקת בדפוסים של הפרדה.

הפתרון – יש להיאבק באפליה בדיור, המגבירה את הניכור ואת הקיטוב ולאסור עליה בחוק. במיוחד יש להפסיק את האפליה בדיור הקיימת נגד האזרחים הערבים, כפי שתיארה אותה ועדת החקירה הממלכתית לאירועי אוקטובר 2000 (ועדת אור).