אני לא מקנא בפרופ' טרכטנברג, יו"ר הוועדה שהקים ראש הממשלה להידברות עם המפגינים. בביקוריו במאהלים ובהפגנות ברחבי הארץ הוא שומע את הנאמר שם ואולי מתחיל כבר להבין לאיזה מצב נקלע: שינויים קוסמטיים לא יעזרו, שכן לפחות בתחום הדיור הפערים בין תפישת העולם של המוחים לבין תפישת העולם של הממשלה הם כה גדולים, שספק אם מישהו - אף אם כוונותיו טובות - יוכל לגשר עליהם.
הנה רק שלוש דוגמאות מיני רבות לפערי התפישות:
"צדק ולא צדקה"
המוחים דורשים צדק ולא צדקה. במילים אחרות, הם מאמינים שדיור נאות ובר השגה הוא זכות מחייבת ולא הטבה או טובה שמעניקה הממשלה מחסדה. בוודאי לא משהו שתלוי בנדיבותם וטוב לבם של קבלנים או בעלי בית.
מנגד, הממשלה מתייחסת אל דיור כמוצר ולא כזכות, מסרבת לקדם את "חוק יסוד: זכויות חברתיות" ומרכזת מאמצים בהגדלת ההיצע, ללא כל התייחסות לתושבים ולצרכיהם – אלה, מופקרים לחסדי השוק. מערך הסיוע שכן ניתן היום ובשמו "הדיור הציבורי", מעוגן רובו ככולו בנהלים פנימיים ולא בחקיקה. נהלים אלו משתנים חדשות לבקרים ותקציבם מקוצץ בפראות. מי שכבר פונה לבתי המשפט מגלה שבהיעדר חובה חוקית, בתי המשפט לא יחלצו לעזרתו.
"די להפרטה"
המוחים יוצאים נגד הליך ההפרטה הפרוע שמתרחש במדינה מזה שני עשורים, ודורשים כי המדינה תחזור להיות מעורבת יותר בשוק הדיור – הן כמי שמסייעת באופן ישיר, חוזרת ליזום בנייה ציבורית ודיור ציבורי והן באמצעות רגולציה ופיקוח על השוק הפרטי למען הגנה על הזכות לדיור וצמצום הפערים בחברה.
לעומת זאת, תשובתה של הממשלה למחאה היא עוד הפרטה – הפעם, הפרטת קרקעות. הנתונים שהוצגו בדוח האגודה לצדק חלוקתי - קיצוץ חד של 56% בתוך עשור בתקציבי הסיוע בדיור - הם דוגמא נוספת להפרטה במחדל; משמעותה: מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו יופקר אל מול כוחות השוק. אפילו מטרות חברתיות ראשונות במעלה כמו חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה והתחדשות עירונית מופרטים, שכן המדינה מציעה תמריצים בלבד. היא אינה מתערבת להגנה על אוכלוסיות מוחלשות הנמצאות בסכנת דחיקה, או נוטלת יוזמה במקומות בהם ליזמים לא כדאי כלכלית לממש את אותם תמריצים. גם חוק הוד"לים, שהוא למעשה הפתרון המיידי שנתנה הממשלה למצוקת הדיור, משמעו קיצור והשטחה של הליכי תכנון בסד זמנים בלתי אפשרי ובאמצעות יועצים חיצוניים, דבר שמצמצם באופן ניכר את הפיקוח הציבורי על התכנון ופוגע באינטרס הציבורי.
"לא לערים לעשירים בלבד"
המוחים מתקוממים נגד העובדה שערים ושכונות שלמות בדרך להפוך להיות מחוץ לתחום למי שאינו עשיר. לא לחינם הם יוצאים מכליהם כאשר שולחים אותם בפטרונות לגור בערים שהמדינה מזניחה כבר שנים. הם רוצים לגור בערים טובות ופתוחות שיש בהן שירותים טובים; ערים המציעות אפשרויות מגורים לאוכלוסיה מגוונת, ברמות הכנסה שונות, תוך שמירה על תמהיל חברתי. במאהלים מוחים נגד ראשי ערים שפועלים למשוך אוכלוסיה "חזקה" ושוכחים בדרך את התושבים, רבים מהם עובדים קשה למחייתם אך מרוויחים מעט ומוציאים כבר מחצית מהכנסתם על דיור. באזורים עניים יותר אזרחים מוחים על הפקרה ונטישה - הם כבר מבינים שסגרגציה מעמדית משפיעה על טיב התשתיות, בתי הספר ושירותי הבריאות שהם יכולים לקבל; או במילים אחרות: על שוויון ההזדמנויות שלהם.
הממשלה מצידה לא מתרגשת ואף מעודדת ישובים הומוגניים והפרדה בין קבוצות שונות, גם על רקע סוציו אקונומי. אישור חוק ועדות הקבלה אף נתן גושפנקא חוקית להתבדלות של אוכלוסיה חזקה והומוגנית. נזכיר בהקשר זה את רפיסותה של הממשלה גם במאבק באפליה נגד אוכלוסיות "בלתי רצויות" (ערבים, נכים, עולים, זרים, חרדים, קשישים ועניים). ואם חשבתם שאפשר נפרד אך שווה – טעיתם. כל המדדים מצביעים על פערים הולכים וגדלים בין אזורים בהם חייה אוכלוסיה מעוטת הכנסה לעומת אלה בהם חייה אוכלוסיה מבוססת. הממשלה גם אינה טורחת להיאבק בראשי ערים שמעודדים רק בנייה גדולה ויקרה ומצד שני, את אלו מבין ראשי הערים שכבר ניסו לקדם פרויקטים לדיור בר השגה, היא עצרה בשל היעדר חקיקה. את החקיקה שתסדיר את הנושא היא מעכבת במשך חודשים.
אלו רק שלוש דוגמאות מני רבות. רק אלוהים יודע איך יצליח פרופ' טרכטנברג להתגבר על פערים כל כך גדולים בתפישות עולם. מאחל לו בהצלחה.
הכותב הוא עו"ד וראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח, וחבר הקואליציה לדיור בר השגה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה