ביום העיון שערכה הקואליציה במאי האחרון, קידום דיור בר השגה - למה, איך ולמי? נשא דברים ד"ר ישי בלנק מאוניברסיטת תל-אביב, יו"ר עמותת במקום וחבר בקואליציה (ניתן לצפות בסרטון על יום העיון). למי שהפסיד להלן עיקרי הרצאתו. אין לראות בדברים משנה סדורה והם מהווים את הנקודות המרכזיות בהרצאה כפי שסוכמו על ידי נציגי הקואליציה.
המושג דיור בהישג יד הוא מושג מתעתע; הוא שם את הדגש על הצורך להתערב בשוק לצורך הוזלת הדיור. במובן הזה, המושג דיור בהישג יד – אף על פי שהוא מושך עניין - הוא מטעה. הוא גורם לנו לשכוח את המטרות הרחבות. אנחנו מדברים על דיור שהוא "בהישג יד", אך למעשה אנחנו צריכים לדבר על דיור בתמהיל חברתי ואולי יש להעדיף את המונח אינטגרציה בדיור.
כשמדובר על דיור בהישג יד, הנטייה המיידית היא לחשוב על ההתערבות בשוק "טבעי" וב"העדפות ספונטניות" של החברה. אני רוצה לשים במרכז ההרצאה שלי את ההנחה שלא רק השוק מובנה על ידי המדינה, אלא שהחברה מובנית על ידי המדינה. דיור בהישג יד מבקש לערער, להסתכל בצורה ביקורתית - על השוק החופשי ועל חברה שיש לה 'העדפות ספונטניות'. לערער את ההנחה שאם מסתכלים מהחלון - אנשים מפוזרים רק על פי השוק ועל פי העדפותיהם. אני מבקש לטעון כי אין זה מדויק לומר שאנו מבקשים להתערב בשוק טבעי, ובהעדפות ספונטניות, שכן אלו מלכתחילה מובנים על ידי המדינה. המדינה כבר מבנה הן את השוק והן את העדפות החברה. לכן, אין מדובר בהתערבות במקום שבו המדינה אינה מעורבת, אלא בשינוי אופן ההתערבות, במקום שמובנה ממילא על ידי התערבות המדינה.
התערבות המדינה בשוק באה לידי ביטוי, למשל, בתוכנית פיזור האוכלוסין של האדריכל אריה שרון משנות ה-50; בקביעת גודל יחידות הדיור, בהחלטות תכנוניות בדבר השימוש בקרקע – האם לבנות קומה אחת או מאה (התפיסה שמקרקעין הוא נכס נדיר היא מופרכת בעולם שבו אפשר לבנות לגובה), בוועדות קבלה - שמדירות אוכלוסיות שונות, ביישובים בעלי מאפיינים חברתיים, שביהמ"ש העליון נותן תוקף לשמירה על ייחודן. החלטות ציבוריות, כמו היכן יום פארק או בית ספר משוקללות במחירי הדיור ומהוות אף הן התערבות. גם דיני השלטון המקומי מייצרים את הזיקה בין מקום המגורים לשירותים שאדם מקבל. ההתערבות הממשלתית בשוק משפיעה גם על האופן שבו אנחנו מבנים את העדפותינו, עם מי אנחנו רוצים לגור - זה הרי מתחיל בשאלה עם מי גדלנו ומי למד איתנו בבית הספר.
לכן יש לערער על החופשיות של השוק, ועל הספונטניות של ההעדפות הציבוריות. יש לחשוב כיצד היינו רוצים לארגן את החברה שלנו מבחינה מרחבית. זה מחייב מחשבה קולקטיבית. התמהיל החברתי אמור לאחד כל מיני קבוצות ולערער על זהויות קיימות. כאשר אנחנו חושבים על איך לערבב את הקבוצות, אל לנו להיכנע לפוליטיקה של הזהויות - אל לנו לקוות שהקבוצות שנערבב באמת יתערבבו - אלא יש לחשוב איך באמצעות מנגנונים אחרים (חינוך, תעסוקה) אנחנו מצליחים לעבור לחברה פוסט זהותית - לגרום לאנשים באמת לרצות להתחבר. לכן, לדעתי צריך להשתמש במושג "אינטגרציה חברתית".
ולמה לנו לערבב בין קבוצות? אחד הדברים שנטען הוא שאיננו רוצים כיסי עוני. הוכח שזה כר נרחב לפשיעה, להנצחה של העוני, של הקיפוח. הוכח גם כי במגורים משותפים יש החצנות חיוביות - אוכלוסיה עם חוזקות (לאו דווקא האוכלוסיה החזקה ביותר) מחצינה באופן חיובי על אוכלוסיה פחות חזקה את יכולותיה. בנוסף, הוכח כי הון חברתי נוצר מיצירה של רשתות חברתיות. קשה מאוד להעתיק אותו וליצור אותו, אם הוא לא נוצר באופן טבעי לאורך שנים (למשל, בדיור משותף). הדבר הזה פוגע בעיקר בשכבות החלשות, אבל הפגיעה היא חברתית כללית.
אבל מעבר לעניין המעמדי, יש לחשוב גם על התועלת בערבוב קבוצות זהות שונות. מה שבולט היום בישראל הוא שכאשר נותנים להעדפות החברתיות להתפרע - ואנשים גרים עם מי שהם רוצים לגור - הדיאלוג החברתי נגמר. כאשר אנשים לא רגילים לתקשר באופן יום יומי, דברים נהיים מאוד קיצוניים. אם חילונים ודתיים לא מסוגלים לדמיין את עצמם חיים באותו רחוב, איך ניתן לצפות שחברי הכנסת יגיעו לאיזו שהיא פשרה פוליטית? למי שחושב שזהות זה עניין נפלא - אולי תמהיל חברתי הוא בעייה. אבל למי שחושב שמי שזהויות הן נזילות יותר, הרי שאינטגרציה היא מהותית.
