האם היושבים באוהלים צודקים במאבקם, או שהם חבורת מפונקים, שרוצים רק לגור בשינקין ולא דואגים לאנשים שבאמת יש להם בעיה? מה בעצם הם רוצים - הרי אף אחד לא יגיע אליהם מחר עם כסף לשכר דירה? התשובה לשאלות אלה דורשת הבחנה ברורה בין שתי תפישות עולם, כשהמפגש בין השתיים מאפשר סימון כיוונים לפתרונות ולהתקדמות.
מצד אחד, השיח המוכר בישראל: השיח של הממשלה, שמשתדלת להסיר חסמים לפעילות יעילה של השוק החופשי. לפי תפישתה, הבעיה העיקרית בתחום הדיור היא מלאי הדירות המצומצם. הפתרון, לכן, הוא להגדיל את המלאי - ובכך להוריד מחירים. מתוך תפישה זאת מקדמת הממשלה רפורמות שמטרתן לקצר את פרק הזמן, הארוך מדי לכל הדעות, של הליכי התכנון והרישוי.
בצד השני, התפישה הפחות מוכרת בשיח הישראלי: התפישה החברתית שמייצגים יושבי האוהלים. הממשלה נוהגת לדבר אל הפרט, ומעודדת אותו לבחור ברציונליות - להתרחק מהמרכז היקר ולקנות דירה זולה יותר וגדולה יותר. אבל הקול העולה ממאהלי המחאה, בישראל ובערים אחרות בעולם, מבקש לחיות בצורה אחרת. קול שמעריך את הזמן, החופש, הגמישות והיצירתיות - אולי יותר מערכים של צבירת הון, יציבות וודאות.
יותר מבעבר, צעירים רוצים לחיות בערים תוססות, ולא בפרברי שינה. להגיע לעבודה ברגל או באופניים - בלי לבזבז זמן יקר בפקקים ובלי לזהם - ולהיפגש עם הבלתי צפוי המחכה תמיד בדרך.
החלום שלהם הוא לא בהכרח בית גדול ומשכנתא. כעת, כצעירים הלומדים ומתפתחים מקצועית וחברתית, הם בוחרים להתגורר בדירה שכורה וקטנה - מה שמאפשר להם לשוטט ברחובות התוססים שמשקפים גיוון אנושי ותרבותי.
מדיניות הדיור בישראל עדיין לא ערוכה לשינוי התפישתי והתרבותי הזה. מאמצי הממשלה מתמקדים בבניית מלאי דירות בבעלות פרטית בשכונות הומוגניות, שהמגורים בהן מחייבים נסיעה למקום העבודה, לבית הספר ולקניונים. גם תוכנית הדגל של משרד השיכון, "מחיר למשתכן", מציעה רק בנייה פרברית הומוגנית, שרק לעתים באמת זולה ממחירי השוק.
הצעות הממשלה עדיין רחוקות מלגעת בבעיות הדיור הקשות ביותר. הן לא מתייחסות לממתינים לדיור הציבורי, אף שמלאי הדיור הציבורי רק מצטמצם. הן לא מתייחסות לעניים הגרים בעיר כדי שיוכלו לעבוד, אבל מצטופפים בדירות רעועות ומשלמים אפילו 50% מהכנסתם על שכר דירה. ההצעות גם לא מתייחסות למשפחות הרבות שקנו דירות ציבוריות, אבל לא מסוגלות לתחזקן.
הממשלה מציעה רק את כוחות השוק - תמריצים כלכליים ליזמים לעשות פינוי-בינוי ותמ"א 38. הממשלה לא מציעה סיוע וייעוץ לתושבים, או תמריצים כלכליים ליזמים לבנות דירות להשכרה, דיור בר-השגה ודירות למשפחות מרובות ילדים באזורים בלי תעסוקה.
דיור חברתי
אז מה הממשלה יכולה לעשות כדי להיענות לצרכים החדשים? נתחיל עם סיוע בשכר דירה. במדינות רבות, בהן ישראל, עברו משיטה של סבסוד המוצר - הדירה בדיור הציבורי - לסבסוד הנצרך, באמצעות סיוע בשכר דירה שמאפשר חופש בחירה לפרט.
אלא שבישראל הסיוע בשכר דירה מיושם בצורה חריגה. השיטה המקובלת היא התחייבות המדינה לכסות את הפער בין יכולת התשלום של הזכאי לבין עלות שכירת דירה הולמת לגודל המשפחה באזור המגורים המסוים. שיטה זו מייצרת אינטרס ממשלתי להורדת מחירי השכירות, כדי לצמצם הוצאות.
בישראל, לעומת זאת, הסיוע ניתן בלא קשר לגודל המשפחה או לשכר הדירה. האוצר מעביר למשרד השיכון כל שנה סכום שנראה לו מתאים לסיוע בשכר דירה, אשר קטן בהתמדה. משרד השיכון מחלק את הסכום באופן אחיד בין הזכאים (שמספרם מצטמצם) בלא קשר למספר הנפשות או לשכר הדירה.
הצעד הראשון שנדרש הוא הגדלת סכום הסיוע לשכר הדירה והתאמתו למחירי השכירות באזורים השונים. אמצעי חיוני נוסף לקוח מתוך ארגז הכלים של דיור בר-השגה שפותח במדינות רבות - דיור בתמהיל חברתי. אבל מנקודת מבטו של הפרט, דיור הוא בר-השגה כשמשק הבית מוציא עד כ-30% מהכנסתו נטו על הוצאות דיור.
הכוונה בדיור בתמהיל חברתי היא לכלול אחוז מסוים של דירות לבעלי הכנסה נמוכה עד בינונית בפרויקטי בנייה חדשים, תוך מתן מענקים ופיתוח כלים פיננסיים למימון ההקמה והניהול של הדירות. ערים רבות באזור המרכז אימצו את התפישה, אבל תוכניותיהן נחסמו בשל היעדר חקיקה ראשית.
הדרך הקלה והמיידית ביותר לממשלה תהיה לשלב דיור בר-השגה כאחוז מבנייה חדשה שתאושר בחוק הסופרטנקר, המיועד לשחרר קרקע לאלפי יחידות דיור בהליך תכנוני מואץ - אף שכרגע אינו כולל אפילו אזכור לשילוב דיור במחירים נמוכים. צריך גם לשלב הגדרות משפטיות של דיור בר-השגה ברפורמה בתכנון, בגיבוש התמריצים לעידוד השקעה בבנייה להשכרה ובחקיקה ראשית.
כיוון חשוב נוסף מתייחס לשוק השכירות. בכמה מדינות פועלות חברות ללא מטרות רווח לניהול ההשכרה הפרטית. בעל הבית פטור מהטרחה של גביית שכר הדירה, בחירת דייר, הפיקוח עליו ואפילו מתחזוקת דירה. החברה ללא מטרות רווח, שממומנת בסובסידיה ממשלתית, מנהלת הכל עבורו. בתמורה, בעל הבית מסכים לקבל שכר דירה הגון, שנקבע מראש ומתעדכן בהתאם למדד נבחר. הדייר מצדו מקבל ודאות, שקט - וקורת גג.
המשותף בין הכיוונים המוצעים כאן הוא שהם משקפים מדיניות של דיור חברתי. אם הממשלה תאמץ צעדים אלה היא תוכל לסייע ליצור ערים, שמאפשרות לתושביהן לחיות בסביבה בעלת גיוון אנושי רחב.
זה קצת חבל שהקואליציה לא נשמעת מספיק בתקשורת, גם בעיתונות אבל בעיקר בטלוויזיה, ולא מצליחה להגיע לקהל שנחשף לדיווחים הרבים אודות המחאה.
השבמחקרק לחזק את דבריה של ד"ר אמילי סילברמן מהזוית התכנונית:
השבמחקהתפישה של חיים בעיר תוססת במקום בפרברי שינה אינה רק ביטוי לשינוי בחלומות וברצונות של הפרט, אלא גם מתיישבת כמובן עם עקרונות עכשוויים של תכנון ערים ושמירה על הסביבה. בעולם התכנון מבינים היום שאזורים עירוניים מגוונים, בין השאר במובן הסוציו-אקונומי, מציעים לתושבים מגוון אפשרויות תעסוקה, מגורים, תחבורה ושירותים - מגוון שמוביל בסופו של דבר לא רק לסולידריות חברתית אלא גם ליציבות כלכלית.
תמהיל חברתי הוא לא רק מענה לדרישה של אנשים שרוצים לגור במרכז התוסס, אלא צורך חיוני של הערים עצמן וגם של המדינה, במובן זה שהוא בא יחד עם שימוש בתחבורה ציבורית (והקטנת זיהום אויר), ציפוף אזורים עירוניים (ושמירה על שטחים פתוחים), והקטנת הפערים החברתיים-כלכליים באוכלוסיה.
לכן, מדיניות של דיור חברתי ופתרון של דיור בר השגה צריכים לקחת בחשבון לא רק שיקולים של מחירי דיור, אלא גם שאלות של מיקום ושל מגוון סוגי דירות. ואכן, אם הממשלה תפתור את הדרישה הנוכחית לדיור בר השגה רק על ידי בניית שכונות ענק הומוגניות מחוץ למרכזי הערים, ולא באופן של עיבוי ואף ציפוף אזורים עירוניים, יצירת מקומות מגורים לצד מקומות תעסוקה, יעול התחבורה הציבורית, יש סכנה שהפתרונות יגרמו גם נזק בטווח הרחוק.