לחסרי הבית אין כתובת / עו"ד גיל גן-מור

אורלי וילנאי חשפה את סיפורו של יבגני ביסטריצקי, ניצול שואה בן 71, חסר בית הלן בגן ציבורי בלב תל אביב. קראתי, הזדעזעתי וכעסתי, כי בסיפורו של ביסטריצקי טמונים רבים מהכשלים של מדיניות הסיוע לחסרי הבית, כשלים שנחשפנו בדוח שפרסמו בחודש מאי האחרון האגודה לזכויות האזרח והתוכנית למשפט ורווחה באוניברסיטת ת"א.

הדעה הקדומה הינה שחסרי הבית נמצאים ברחוב באשמתם, בשל אישיותם. זו טעות. רוב חסרי הבית חיו חיים רגילים לפני ההידרדרות בתנאי הלינה שלהם. על פי כל המחקרים, הגורמים העיקריים לחסרות בית הם דווקא מבניים ולא אישיותיים: המחסור בדיור נאות ובהישג יד, שירותי דיור ורווחה לא מתפקדים או משבר כלכלי. יש מי שמושפע מכך יותר כמו מהגרים, נעדרי רשת חברתית שיכולה לסייע, אבל גם מי שחווה משבר משפחתי או בריאותי.

על פי הכתבה, ביסטריצקי חי חיים רגילים באריאל עד שהמפעל בו עבד נסגר, והמשפחה התפרקה. הוא עובד למחייתו ולמרות זאת חסר בית, כי איש לא מוכן להשכיר לאדם בגילו דירה בלי ערבויות. מדירה אליה פלש בלית ברירה סילקו אותו. הוא אינו יכול להיכנס להוסטל, כי לטענת משרד השיכון הוא רשום כנשוי, ורשויות הרווחה לא יודעות איך לעזור לו. בינתיים נמצא לו פתרון אך אין לדעת מה יהיה כשהתקשורת תחדל להתעניין.

כמעט הכול בסיפור הזה לא בסדר.

אין כתובת – משרד הרווחה מטיל את האחריות לפתחו של משרד השיכון, ובצדק. כיום, אין לרשויות הרווחה כלים לספק פתרונות דיור והתקציב הזעום שמועמד לנושא הוא מגוחך. משרד השיכון, מאידך, פועל על פי קריטריונים שאינם מותאמים למציאות של חסרי הבית והבירוקרטיה מכשילה את מימוש הסיוע ("עדיין רשום כנשוי"). חיסול מאגר הדיור הציבורי הפך את הסיוע לכספי בלבד, ללא פתרון למי שלא מצליח לממשו, כי, למשל, איש לא נאות להשכיר לו דירה. רק מדיניות מתואמת ובין-משרדית, המשלבת דיור ותמיכה סוציאלית יכולה להביא לשינוי. בינתיים – לחסרי הבית אין כתובת.

אין מדיניות מניעה – בישראל הטיפול בחסר הבית מתחיל רק כשהוא ברחוב ואין מדיניות סדורה להתערבות מוקדמת, למרות שזו המדיניות המומלצת במדינות המערב. ביסטריצקי היה צריך להיות מטופל מזמן. בתור מהגר הוא בקבוצת סיכון. עניינו ידוע לרשויות מאז שפלש בלית ברירה לבית נטוש. אסור היה לפנות אותו משם בלי פתרון. על הרשויות להכין תוכניות מניעה ברורות. גם לשופטים תפקיד, ועליהם לוודא כי לאדם שניתן נגדו צו פינוי יש דיור חלופי.

אין מקלטים – מערך המקלטים בישראל מצומצם ובשל מיעוטם, רבים מחסרי הבית נרתעים ולא מגיעים אליהם. אם היו מקלטים ברמה גבוהה, נגישים ומשולבים בעיר באופן לא סטריאוטיפי, גם באריאל, יתכן והיה ביסטריצקי שם פעמיו לשם ולא לגן הציבורי, והיה יכול לקבל סיוע מוקדם ולפגוש בעובד סוציאלי. משרד הרווחה מצדו, טוען שאינו יכול לכפות על רשויות מקומיות להקים מקלטים, אף שהדבר נדרש בהנחיותיו. אם כך – צריך שר הרווחה לתקן את החוק ולדרוש סמכויות עם שיניים.

אין דיור בהישג יד - ביסטריצקי עובד למחייתו ועדיין חסר בית. זו תופעה שהולכת ותופסת מקום רב יותר בעולם. סקרים שנעשו בארה"ב מלמדים כי 17.4% מחסרי הבית בעלי המשפחות ו-13% מהיחידים חסרי הבית בארה"ב עובדים למחייתם ולמרות זאת אינם מצליחים למצוא דיור נאות. במקרה של ביסטריצקי, שכר עבודה, קצבת זקנה והרנטות מעניקים לו הכנסה צנועה אך סבירה. מסתבר שהשוק לבדו אינו נותן פתרון גם לאנשים כמו ביסטריצקי, שאין להם כיס עמוק להפקיד ערבויות הנדרשות לשכור דירה, וגם היצע הדירות האפשריות ליכולתו הוא קטן. חיסול הדיור הציבורי בעוכרו.

מבקר המדינה חשף כי 2 מיליארד ₪ הצטברו בקרן שמטרתה לבנות דיור ציבורי חדש אך לא נבנתה ולו יחידת דיור חדשה אחת. גם לא נקבעו אלטרנטיבות שיבטיחו דיור בהישג יד גם לאנשים כמו ביסטריצקי. למשל, הקצאת אחוז קבוע מכל מתחם דיור לצורך אכלוס משפחות בעלות הכנסה בינונית ונמוכה או חיוב מערכת התכנון, לדאוג לבניה של יחידות דיור קטנות וזולות יותר, בהיקף הנדרש. הציבור חייב להתעורר ולדרוש מהממשלה לחזור ולהתערב בשוק הדיור לפני שמצוקת הדיור תעבור כל גבול.

צילום: סבסטיאן ולרשטיין