בין הקפאה להפשרה - על מדיניות שמובילה להפרטת הדיור הציבורי / מאמר הקואליציה

לפני כחודש הכריז קבינט הדיור על הפשרת חוק הדיור הציבורי [זכויות רכישה] לאחר הקפאה של כ- 15 שנים. כביכול זהו צעד מבורך, אך יש לבדוק מהם השינויים המהותיים שהכניסו משרדי האוצר והשיכון, שישנו באופן משמעותי את פני החוק. בניגוד לחוק המקורי, שקובע  כי הכספים המתקבלים ממכירת הדירות לזכאים ישמשו לבניית או רכישת דירות חדשות, גירסתו החדשה מקצה רק סכום חלקי לחידוש מלאי הדירות, ואת עיקר ההכנסה תפנה לסיוע בשכר דירה. המשמעות היא שזכאי דיור ציבורי יאבדו בתוך זמן קצר את זכאותם לדירה ובמקומה יקבלו "סיוע בשכר דירה", כלומר סיוע כספי עבור שכירת דירה מבעליה הפרטיים.  

מדיניות הממשלה החל משנות השמונים ואילך כללה עצירה כמעט מוחלטת של בנייה או רכישה של דירות חדשות למאגר הדיור הציבורי חרף הגידול באוכלוסיה מצד אחד והפרטת הדיור הציבורי על ידי מכירת הדירות מצד שני.

על רקע מדיניות זו קמה דרישה ציבורית שעל ההפרטה להיות לדיירים הותיקים שמחזיקים בדירות, ואשר בדומה לחקלאים, יקבלו בכך הכרה על החזקתם ארוכת השנים במקרקעין. כלומר – החוק היה חלופה למכירת הדירות בשוק החופשי.

התכליות החברתיות שראו לנגד עיניהם חברי הכנסת היו פתרון מצוקת הדיור של משקי בית נזקקים והבטחת זכותם לדיור, אך לא פחות מכך צמצום הפערים החברתיים על ידי מתן אפשרות לצבירת הון בר הורשה ככלי לקידום חברתי; וכמו כן - תיקון עוולות עבר כנגד יוצאי מדינות אפריקה ואסיה, שעלו לישראל משנות החמישים ואילך. 

בפני יוזמי החוק המקורי עמדו מחקרים שהצביעו על חשיבות הקניין לקידום חברתי. הסיכוי של זוג צעיר לרכוש דירה כיום נמצא בזיקה ישירה ליכולתם הכלכלית של הוריו. כאשר ההורים הינם בעלי דירה גדלים סיכויי הדור הצעיר להגיע לבעלות על דירה במידה ניכרת. כלומר, פערים כלכליים וחברתיים משועתקים גם לדורות הבאים. לאור נתונים אלו, הוענקה בחוק זכות הרכישה לדיירים וגם לצאצאיהם (הדיירים הממשיכים).

יתר על כן, בחינה היסטורית מדגימה כי סיכוייהם של עולים שהגיעו לישראל משנות החמישים ואילך, רובם מארצות אפריקה ואסיה, לרכוש דירה היו נמוכים משמעותית מסיכוייהם של עולים שהגיעו לישראל לפני כן, וזאת בשל שינוי מדיניות השיכון של הממשלה ושינוי מצב השוק באותן שנים. עולים אלו שוכנו על פי רוב בדיור ציבורי באזורים מרוחקים ומעוטי תעסוקה כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין. שיכונים אלו היוו ריכוזי עוני שפגעו בצורה קשה בסיכויי הדיירים וצאצאיהם לשפר את מצבם הכלכלי-חברתי ותוצאות מדיניות זו ניכרות עד עצם היום הזה.

בעקבות אלו נחקק חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998. בחוק קבעה הכנסת מדיניות ראויה וברורה, שלפיה דיירים ותיקים בדיור הציבורי, שגרים בדירה מעל חמש שנים, יוכלו לרכוש בהנחה משמעותית את דירותיהם. הזכות לרכישת הדירה ניתנה לכל דייר שהתגורר בה תקופה של חמש שנים רצופות לפחות, ואין ולא היו בבעלותו, או בבעלות קרובו מדרגה ראשונה, דירה או מקרקעין אחרים, ששוויים עולה על 350,000 שקלים חדשים. כמו כן קובע החוק כי הדירה תימכר במחיר מופחת שמגלם את ההשקעה הממושכת של הזכאים בדירה.

הביקורת כנגד החוק הייתה כי מכירת דירות תבוא על חשבונם של נזקקים חדשים, שממתינים לדיור ציבורי. לאור זאת החליטה הכנסת כי הכספים ממכירת הדירות ייאספו בקרן מיוחדת, שמטרתה היחידה והבלעדית היא חידוש מאגר הדירות. גם אם ברור כי הכספים ממכירת הדירות לא מספקים לחידוש מלא של המאגר, אין בחוק כל אמירה ששוללת בנייה או רכישה תקציבית של דירות למאגר הדיור הציבורי. הקרן לא נועדה להיות מקור יחיד לחידוש המאגר אלא להבטיח כי הסכומים שכן ייכנסו לא ישמשו אלא להגדלת המאגר.

עם החלטת הממשלה למכור דירות של הדיור הציבורי לדיירים הוצאו ארבעה מבצעי מכירה של דיור ציבורי לדיירים ותיקים בהנחה: "הבית שלי" (1999-2000); "קנה ביתך" (2000-2004); "כאן ביתי" (2005-2010); "דירה משלי" (2008-2010). בנוסף, בדצמבר 1999 החליטה הממשלה כי ההכנסות ממכירת הדירות של הדיור הציבורי ייעודו לפתרונות דיור קבע או פתרונות דיור לטווח ארוך (לפחות 10 שנים) לזכאים לדיור ציבורי. הכנסות המכירה הסתכמו ב-2.75 מיליארד ₪. רק 7.5% מההכנסות שימשו לחידוש המאגר, וזאת בשעה שאותם 2.75 מיליארד שקלים היו אמורים לשמש להגדלת המלאי של דיור ציבורי לולא היה מוקפא חוק הדיור הציבורי שוב ושוב לאורך השנים.

יתר על כן, מנתוני הכנסת עולה, כי בניגוד להחלטות, החברות המשכנות גם מכרו 2,382 דירות של הדיור הציבורי למרבה במחיר ולא לדיירים זכאים.

הנה כי כן, ניתן לראות כי החוק לחוד והמדיניות לחוד – החוק אינו אשם במחסור בדירות, אלא מדיניות הממשלה שלא לחדש את מאגר הדירות על ידי בנייה או רכישה של דירות, ובנוסף – למכור דירות כאשר גם הכסף שכן התקבל ממכירתן לא יועד לחידוש המאגר.

מדיניות זו שמקפיאה ומפשירה את החוק מרוקנת את הדיור הציבורי מתכליותיו החברתיות – מוביליות חברתית וצדק מתקן, וגם שוחקת בהדרגה את המלאי כמאגר דירות למחוסרי דירות. מדיניות זו תביא בוודאות להרס מפעל הדיור הציבורי ובדרך הוא ייהפך לתיאורטי עבור רוב הציבור הנזקק לו.

לכן לא מספיק שחוק הדיור הציבורי נכנס לתוקף, יש לתקנו בהתאם לצרכים החברתיים. השינויים המהותיים הנדרשים הם הגדלה שיטתית של מאגר הדיור הציבורי ופיזורו בתוך שכונות רגילות. 

סיוע בשכר דירה הוא כלי חשוב בפני עצמו, אך אינו יכול להוות תחליף לדיור ציבורי והוא מהווה הפרטה של שירות ציבורי חיוני. הדיור הציבורי מאפשר שכירות יציבה וארוכת טווח לדייר ולבני משפחתו. לעומת זאת, סיוע בשכר דירה מהווה הפקרה של הזכאי מול בעלי דירות פרטיים, שמעדיפים שכירות קצרת טווח, ואשר הם חופשיים להעלות את שכר הדירה באופן תדיר ולא מפוקח, ולשחוק את הסיוע הדל שמקבלים הזכאים. בנוסף, רבים מהזכאים לא מצליחים לממש את הסיוע כי הם מתקשים למצור דירה מתאימה ולהעמיד את העירבונות הנדרשים על ידי בעלי הבתים.  גם סכומי הסיוע נמוכים ולא מתאימים למחירים הריאליים, מה שגורם לכך שהזכאים נאלצים לא פעם להתפשר על דירות ישנות במצב רעוע בשכונות עוני. 

ההבטחה שהסיוע יאפשר לזכאי חופש לבחור את מקום מגוריו – לא מתממשת במציאות הריאלית של ישראל 2013.