מחקר חדש של האגודה לזכויות האזרח מציג את השיטות והמנגנונים ששימשו את ממשלות ישראל בעשורים האחרונים כדי לסגת מאחריותן למימוש הזכויות החברתיות של אזרחי ותושבי המדינה בתחומי הדיור, החינוך, הבריאות, התעסוקה, הרווחה ועוד. תהליכי ה"ייבוש" התבצעו בצורות מגוונות ובעזרת מנגנונים שונים, שנחשפים במחקר: קיצוצים תקציביים, הפרטות מאסיביות, ביטול או הקפאה של חקיקה חברתית בחוק ההסדרים, אי יישום חוקים או פסקי דין בנושאים חברתיים, מדיניות מיסוי רגרסיבית, ריסוק ההתנגדות וגיבוי של מערכת המשפט ובג"ץ בפרט.לדברי עו"ד טלי ניר, מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות-כלכליות באגודה לזכויות האזרח ומחברת הדו"ח, "המחקר מנסה לפענח את התהליכים שהביאו מאות אלפים מאזרחי ישראל לצאת לרחובות ולדרוש 'צדק חברתי'. אחרי שרבים הבינו לראשונה שהבעיה אינה נעוצה רק בהם, אלא שהיא חלק ממדיניות ממשלתית סדורה ורבת שנים, הגיע העת להבין כיצד הוצאה אל הפועל מדיניות זו. צמצום השירותים החברתיים פגע בזכויות תושבי ישראל לחינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ורווחה, ולהעמקה דרמטית של הפערים החברתיים."
ניר מוסיפה, כי "המחקר מאפשר לראות את התמונה הכוללת. מי שיכיר אותו וישמע על עוד שירות ציבורי לא יעיל, יידע לשאול מה חלקה של הממשלה באחריות למצב. מי שתגלה על עוד שירות שהופרט, תדע שלא מדובר בגזירת גורל. זה כלי שימושי עבור כל אזרח שמבקש להבין טוב יותר איך התהליכים הללו משפיעים עלינו, ואני מקווה שיסייע לפיתוח דיון ציבורי בדפוסי הפעולה הממשלתיים."
הדוח, כמובן, מתייחס באופן נרחב לזכות לדיור ולאופן שבו שונתה מדיניות הדיור באמצעות השיטות השונות. בין היתר כולל הדוח גם ראיון עם בכירים בשירות המדינה, שנותנים מבט מבפנים על פעולת הממשלה. אחד המראויינים לדוח הוא ד"ר חיים פיאלקוף, לשעבר מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, ד"ר לתכנון ערים מאוניברסיטת קולומביה ומתמחה בתחומים של מדיניות דיור ותכנון ערים. הנה כמה מדבריו:
על הקיצוצים וההפרטות בתחום הדיור:
"הקיצוצים בתקציב בעשור האחרון אכן היו עמוקים. הם סימפטום של קיצוץ רוחבי של תקציבי חברה ורווחה. במקביל הייתה תפיסה שאפשר להעביר לשוק הפרטי חלק מהסמכויות. המעבר הזה לא תמיד מצליח לתת מענה מלא, במיוחד לגבי האוכלוסיות החלשות. למשל, העברת הטיפול בסיוע לרכישת דירה לבנקים למשכנתאות איפשר את ביזור השירות. לא היה צריך להגיע למשרד השיכון כדי לקחת משכנתא אלא לאחד הסניפים של הבנקים, וזה שיפר את הנגישות. אלא שלפני כחמש שנים הממשלה קיבלה החלטה שהבנקים לא רק יהיו הספקים של המשכנתא, אלא שהם יתנו את המימון בעצמם. מהלך זה כן פגע בנכונות של הבנקים לתת משכנתאות בסיכון. זו דוגמה של מיקור חוץ שיכול להיות חיובי לעומת דוגמה אחרת, שעלולה להיות בעייתית".
על כך שנהלי הסיוע בדיור אינם מעוגנים בחקיקה אלא בנהלים פנימיים:
"עצם העיגון של זכאות בחקיקה לא תמיד מבטיח שהערך נשמר, שהתקציב נשמר ושהמטרה מושגת. חוק הלוואות לדיור, לדוגמה, היה אמור להיות חוק סיוע אוניברסאלי, אבל הוא לא הגן על הזכות לדיור. ככל שהכלים יהיו מעוגנים בחוקים או בחקיקת משנה הם מצד אחד עשויים להיות חסינים לקיצוצים. מצד שני, החיסרון הוא בקושי לשנות. התפישה הרווחת במשרד השיכון הייתה, ואולי היא לא נכונה, שהגמישות הזאת מסייעת לפקידים להתחמק מהשינויים החולפים של הפוליטיקאים. אולי המחיר שלה במובן מסוים הוא כבד כי הוא כן חושף את הנושא לקיצוצים".
על הדיור הציבורי:
"לגבי צמצום מאגר הדירות בדיור הציבורי – הדבר היה צפוי כאשר עברה הצעת חוק הדיור הציבורי ב-1998. הוויכוח בתוך המשרד נסב סביב השאלה האם לסייע למשפחות הספציפיות שגרות בדיור הציבורי לצאת ממעגל העוני ולרכוש דירה ולנתק את התלות שלהם בממסד, לעומת הפגיעה שהייתה צפויה של צמצום המלאי והארכת התור לדיור ציבורי. הבעתי ספקות לגבי התחשיבים של ח"כ רן כהן ואני חושב שלא טעיתי. כשמוכרים דירות בהנחה גדולה אי אפשר למלא את המלאי אחד לאחד. היה ברור שעצם מכירת הדירות ישאיר סכום שיאפשר לרכוש אולי דירה אחת על כל עשר דירות שיימכרו. הנושא היה מובן וגם אנשי המקצוע היו חלוקים. אלה שדגלו במכירה אמרו שמסייעים למשפחות ושממילא חלק מהן היו נשארות בדירות במשך עשורים רבים והן ממילא לא יפונו לטובת זכאים אחרים. אבל לא כל הכסף חזר לקופה ייעודית לדיור.
לגבי רכישת דירות לדיור הציבורי מתקציב משרד השיכון – עושים זאת במימון מצומצם. הדירות שהתווספו למלאי הוקצו לנכים רתוקים לכסא גלגלים ולאחרונה גם למשפחות גדולות במיוחד. השאלה אם להגדיל את המלאי קשור לשיקולי תקציב. דיור ציבורי הוא הפתרון היקר ביותר. אם ממשלה זו או אחרת מקבלת החלטה שהיא רוצה להגדיל את המלאי, הפתרון המהיר ביותר הוא לרכוש דירות ולא בהכרח לבנות דירות חדשות. יכול להיות שצריך סוג של תמהיל ולהגדיר קבוצות אוכלוסייה שיש לגביהן הכרח לדיור ציבורי לעומת משפחה שאין לה בעיה תפקודית, ולא מן הנמנע שבנסיבות אלו יש להעדיף סיוע כספי ולחלקו ליותר משפחות לשכירת דירה בשוק הפרטי".
על השפעת המחאה החברתית:
"המחאה הציפה את נושא הדיור, אך ככל שהתרחבה לנושא של צדק חברתי החשיבות של נושא הדיור הצטמצמה. הזרקור עומעם. הרבה אמירות של המחאה ושל הוועדה האלטרנטיבית לא השפיעו. לעניות דעתי ועדת טרכטנברג לא הייתה מספיק שקופה ולא פורטו המשמעויות והחלופות, ואפילו לא היה ביטוי של כמה זה אמור להעלות. זה שפרופ' טרכטנברג הלך לדבר עם אנשים זה יפה, אבל היה יותר רציני אם היה מציג את הטיוטה לדיון הציבור ולהערות. בכל מקרה, המחאה הציבורית יצרה שינוי בעצם הצפת הנושא, אבל אני לא רואה שזה יצר שינוי מבני".
על הטענות לסקטוריאליות במדיניות הדיור והטיה לטובת האוכלוסיה החרדית:
"אני לא חושב שיש צדק בטענות על סקטוריאליות. יש הרבה בלמים ואיזונים בתוך משרדי הממשלה, החשבות והייעוץ המשפטי, ואי אפשר בהינף קולמוס להעביר כספים לקבוצה זו או אחרת. יש תמיד גבולות אפורים, ואולי כל שר בכל משרד מנסה להיטיב עם קבוצות שהוא סבור שזכאיות לכך. במגזר הערבי המשרד השקיע מאמצים רבים בניסיון להגדיל את מלאי הקרקע, את מגוון המוסדות או את רמת הפיתוח, ולא תמיד הצליח מסיבות שונות. האזרחים הערבים בכל זאת זכאים לתשובות ולא רק להסברים אלא לתוצאות.
לגבי חרדים – השיקול לא היה להיטיב עם האוכלוסייה החרדית, אלא מתוך ראיה שיש להעדיף משפחה גדולה יותר על פני משפחה קטנה יותר. הציבור החרדי נהנה ממחיר למשתכן בעיקר ביישובים שמבוקשים על ידי המגזר החרדי, אבל במקומות אחרים המגזר החרדי לא נהנה. לקבוצה זו צרכים אדירים וגם הם סובלים מבעיות הדרה. אם הכללים היו נדונים בצורה שקופה יותר והיו מוצגות החלופות והמשמעויות של צפי מי הנהנים ומי המפסידים, אז ההחלטה הייתה יכולה להתקבל עם פחות פולמוס, אלא על בסיס ניתוח יותר מקצועי וממוקד".
לקריאה באתר האגודה לזכויות האזרח:
השיטה שלהם זה לקחת לנו ולתת לעצמם. כל ישיבת כנסת רואים את השולחנות עם כל האוכל , ממש דוחים . חכ"ים שאוכלים על חשבוננו
השבמחק