המאמר פורסם לראשונה באתר העוקץ
את גלי הגזענות העולים ברחבי ישראל כלפי אזרחיה הערבים יש להדוף בנחרצות ובנחישות. המשפט הפלילי והדין המשמעתי, המופעלים פה ושם כנגד מסיתים גזענים (בחסות התורה ושלא בחסותה) אינם יכולים להשיג את המטרה של חיסול הגזענות העמוקה הפושה בארצנו. אל מול הניסיונות להפריד עוד בין יהודים וערבים ולהופכם לאויבים בכל מקום ובכל עיר על ידי איסורי מכירת דירות והשכרתן לערבים יש להציב תוכנית מדינתית לטיפול בשורש הבעיה.
ההיפרדות (סגרגציה) העמוקה בין יהודים וערבים היא אחת הבעיות הקשות ביותר של החברה בישראל. רבים מתארים היפרדות זו כתוצאה של בחירות ספונטניות של חברי שתי הקהילות ה"מעדיפים" להתגורר, ללמוד, לעבוד, לבלות ולהתחתן באזורים שונים ורק עם בני קהילתם. מבט מעמיק יותר מגלה שבחירות "חופשיות" אלה הן תוצר של הפרדה מדינתית ושל כשלי שוק.
אמנם, דפוסי המגורים של יהודים ושל ערבים בישראל מוכתבים במידה רבה על ידי ההיסטוריה. עם זאת, במשך השנים עשתה המדינה רבות כדי לוודא שהיפרדות היסטורית זו תימשך. הקמת יישובים ליהודים בלבד הייתה דרך אחת להשיג היפרדות זו. ואף שערוץ זה נפסל כלא חוקי על ידי בג"ץ בפרשת קעדאן, במציאות פועלות עדיין ועדות קבלה המדירות ערבים מיישובים שונים לאור "אי התאמה חברתית", וכיום מונחות גם הצעות חוק על שולחן הכנסת במטרה למסד נוהג פסול ועוקף-בג"ץ זה.
מחירי הנדל"ן הם דרך נוספת בה מושגת היפרדות זו. לערבים, המשתכרים בממוצע פחות מיהודים, קשה לרכוש או לשכור דירות באזורי ביקוש ברחבי הארץ. לקושי זה יש להוסיף את הסירוב של רבים למכור או להשכיר את דירתם לערבים ואת "התוספת לערבים" שחלקם מבקשים. הצווים התורניים שפורסמו בשבוע שעבר כנגד מכירת בתים והשכרתם לערבים הם רק קצה הקרחון של ההפרדה הממוסדת הנוהגת בישראל ושל הרתיעה של יהודים רבים מלהתגורר ליד ערבים. היפרדות זו במגורים מיתרגמת בהמשך להיפרדות בבילויים, בתעסוקה, בלימודים ובחיים האישיים.
תהא זו איוולת לנסות לפתור בעיה עמוקה זו על ידי הטלת האחריות רק על הפרטים בחברה. על המדינה לוודא שערבים המבקשים להתגורר באזורים בהם ישנו רוב יהודי יוכלו לעשות זאת, וכי אזורי המגורים ברחבי המדינה יהיו מגוונים מבחינת הרכבם הלאומי, האתני והמעמדי. יש לעשות זאת על ידי מבצע רחב היקף בו תיזום המדינה ותעודד פרויקטים של דיור הטרוגני בהישג-יד בכל רחבי המדינה.
במקום תכנון סגרגטיבי – יישובים ליהודים, ערים לחרדים, שכונות לציבור הדתי-לאומי ועיר ערבית (שטרם נבנתה אך יש השואפים להקימה) – על המדינה לקדם ולעודד דיור אינטגרטיבי. דיור זה יכול להיות בבעלות המדינה, או בבעלות פרטית, לרכישה או לשכירות. מודלים שונים לדיור בהישג-יד מקובלים במדינות רבות בעולם המערבי, במסגרתם מתוכננות שכונות מגורים חדשות בהן יתגוררו בצוותא אנשים משכבות הכנסה שונות, לאומים שונים ומוצא שונה. זאת, על ידי בניית מצאי דירות בגדלים משתנים, במגוון מחירים ובמפרטים שונים. המדינה יכולה לממן דיור זה, לסבסד אותו או לעודד את המגזר הפרטי לבנותו באמצעות מתן הטבות מס, אחוזי בנייה ועוד. שיטות אלה נוהגות ברחבי העולם. דיור בהישג-יד יוצר דיור הטרוגני ומונע יצירת גטאות של עניים או של מיעוטים אתניים ולאומיים. על רשויות המדינה לוודא, כי בין הזכאים למגורים אלה יהיו חברי הקבוצות המודרות מאזורי ביקוש: ערבים, חרדים, יוצאי אתיופיה, מחוסרי אמצעים.
כבר היום, הוראות תמ"א 35 קובעות כי תוכניות בניין עיר יתחשבו בצרכים לדיור בהישג-יד. משרד השיכון, מנהל מקרקעי ישראל, ערים רבות ויזמים פרטיים שונים מקדמים בימים אלה תוכניות לדיור בהישג-יד. יש לוודא כי המונח דיור בהישג-יד לא יצטמצם למובנו כדיור זול, אלא יתפרש וייושם כתביעה מהמדינה לייצר עבור כלל אזרחיה סביבות מגורים פלורליסטיות, הטרוגניות ומעשירות. מגורים משותפים כאלה יסייעו ביצירת קשרים חברתיים, תעסוקתיים ובלתי-אמצעיים בין חברי הקבוצות השונות בישראל. רק כך תיווצר רקמה אזרחית חזקה, המושתת על יחסי שכנות, חברות וזוגיות יהודית-ערבית, הנדרשת כדי לעמוד בפני גליה העכורים של הגזענות.
ד"ר ישי בלנק הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב
את גלי הגזענות העולים ברחבי ישראל כלפי אזרחיה הערבים יש להדוף בנחרצות ובנחישות. המשפט הפלילי והדין המשמעתי, המופעלים פה ושם כנגד מסיתים גזענים (בחסות התורה ושלא בחסותה) אינם יכולים להשיג את המטרה של חיסול הגזענות העמוקה הפושה בארצנו. אל מול הניסיונות להפריד עוד בין יהודים וערבים ולהופכם לאויבים בכל מקום ובכל עיר על ידי איסורי מכירת דירות והשכרתן לערבים יש להציב תוכנית מדינתית לטיפול בשורש הבעיה.
ההיפרדות (סגרגציה) העמוקה בין יהודים וערבים היא אחת הבעיות הקשות ביותר של החברה בישראל. רבים מתארים היפרדות זו כתוצאה של בחירות ספונטניות של חברי שתי הקהילות ה"מעדיפים" להתגורר, ללמוד, לעבוד, לבלות ולהתחתן באזורים שונים ורק עם בני קהילתם. מבט מעמיק יותר מגלה שבחירות "חופשיות" אלה הן תוצר של הפרדה מדינתית ושל כשלי שוק.
אמנם, דפוסי המגורים של יהודים ושל ערבים בישראל מוכתבים במידה רבה על ידי ההיסטוריה. עם זאת, במשך השנים עשתה המדינה רבות כדי לוודא שהיפרדות היסטורית זו תימשך. הקמת יישובים ליהודים בלבד הייתה דרך אחת להשיג היפרדות זו. ואף שערוץ זה נפסל כלא חוקי על ידי בג"ץ בפרשת קעדאן, במציאות פועלות עדיין ועדות קבלה המדירות ערבים מיישובים שונים לאור "אי התאמה חברתית", וכיום מונחות גם הצעות חוק על שולחן הכנסת במטרה למסד נוהג פסול ועוקף-בג"ץ זה.
מחירי הנדל"ן הם דרך נוספת בה מושגת היפרדות זו. לערבים, המשתכרים בממוצע פחות מיהודים, קשה לרכוש או לשכור דירות באזורי ביקוש ברחבי הארץ. לקושי זה יש להוסיף את הסירוב של רבים למכור או להשכיר את דירתם לערבים ואת "התוספת לערבים" שחלקם מבקשים. הצווים התורניים שפורסמו בשבוע שעבר כנגד מכירת בתים והשכרתם לערבים הם רק קצה הקרחון של ההפרדה הממוסדת הנוהגת בישראל ושל הרתיעה של יהודים רבים מלהתגורר ליד ערבים. היפרדות זו במגורים מיתרגמת בהמשך להיפרדות בבילויים, בתעסוקה, בלימודים ובחיים האישיים.
תהא זו איוולת לנסות לפתור בעיה עמוקה זו על ידי הטלת האחריות רק על הפרטים בחברה. על המדינה לוודא שערבים המבקשים להתגורר באזורים בהם ישנו רוב יהודי יוכלו לעשות זאת, וכי אזורי המגורים ברחבי המדינה יהיו מגוונים מבחינת הרכבם הלאומי, האתני והמעמדי. יש לעשות זאת על ידי מבצע רחב היקף בו תיזום המדינה ותעודד פרויקטים של דיור הטרוגני בהישג-יד בכל רחבי המדינה.
במקום תכנון סגרגטיבי – יישובים ליהודים, ערים לחרדים, שכונות לציבור הדתי-לאומי ועיר ערבית (שטרם נבנתה אך יש השואפים להקימה) – על המדינה לקדם ולעודד דיור אינטגרטיבי. דיור זה יכול להיות בבעלות המדינה, או בבעלות פרטית, לרכישה או לשכירות. מודלים שונים לדיור בהישג-יד מקובלים במדינות רבות בעולם המערבי, במסגרתם מתוכננות שכונות מגורים חדשות בהן יתגוררו בצוותא אנשים משכבות הכנסה שונות, לאומים שונים ומוצא שונה. זאת, על ידי בניית מצאי דירות בגדלים משתנים, במגוון מחירים ובמפרטים שונים. המדינה יכולה לממן דיור זה, לסבסד אותו או לעודד את המגזר הפרטי לבנותו באמצעות מתן הטבות מס, אחוזי בנייה ועוד. שיטות אלה נוהגות ברחבי העולם. דיור בהישג-יד יוצר דיור הטרוגני ומונע יצירת גטאות של עניים או של מיעוטים אתניים ולאומיים. על רשויות המדינה לוודא, כי בין הזכאים למגורים אלה יהיו חברי הקבוצות המודרות מאזורי ביקוש: ערבים, חרדים, יוצאי אתיופיה, מחוסרי אמצעים.
כבר היום, הוראות תמ"א 35 קובעות כי תוכניות בניין עיר יתחשבו בצרכים לדיור בהישג-יד. משרד השיכון, מנהל מקרקעי ישראל, ערים רבות ויזמים פרטיים שונים מקדמים בימים אלה תוכניות לדיור בהישג-יד. יש לוודא כי המונח דיור בהישג-יד לא יצטמצם למובנו כדיור זול, אלא יתפרש וייושם כתביעה מהמדינה לייצר עבור כלל אזרחיה סביבות מגורים פלורליסטיות, הטרוגניות ומעשירות. מגורים משותפים כאלה יסייעו ביצירת קשרים חברתיים, תעסוקתיים ובלתי-אמצעיים בין חברי הקבוצות השונות בישראל. רק כך תיווצר רקמה אזרחית חזקה, המושתת על יחסי שכנות, חברות וזוגיות יהודית-ערבית, הנדרשת כדי לעמוד בפני גליה העכורים של הגזענות.
ד"ר ישי בלנק הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה