המאמר פורסם במקור בעיתון דה-מרקר ביום 2.12.10
המחסור המצטבר בדירות הוא ללא ספק אחד הגורמים המרכזיים לעליית מחירי הדיור, והגדלת היצע הדירות הוא ללא ספק צעד מתבקש. אלא שההחלטה הגורלית באמת שמונחת לפתחם של שר השיכון והממשלה אינה האם להגדיל את היצע הדירות, אלא איך, למי ולאיזו מטרה?
שחרור קרקעות לבנייה, הסרת חסמים וזירוז הבירוקרטיה של קבלת היתרי הבניה – כל זה טוב ויפה, אך ללא רגולציה מתאימה, שתבטיח דיור הולם לכל שכבות האוכלוסייה, נמשיך לראות איך בעתודות הקרקע המעטות שלנו ימשיכו לבנות בעיקר עוד דירות גדולות ויוקרתיות. לפי מחקר של ד"ר גילת בן שטרית, שטחה הממוצע של דירה חדשה עמד בשנת 2008 על לא פחות מ-182 מ"ר לעומת 50 מ"ר בשנות החמישים.
הבניה החדשה, לרבות תהליכי התחדשות עירונית, שבהם הורסים דיור בר-השגה קיים בלי חשיבה על ההשלכות, תמשיך לדחוק משפחות מהפלח הבינוני-נמוך לשוליים, ולחזק את המגמה של ערים קוטביות, בהן שכונות לאמידים בלבד לצד שכונות "סלאמס" לאנשים עם הכנסה נמוכה.
יש הטוענים כי על כל אחד לגור איפה שהוא יכול, אך זו חוכמה קטנה "לשלוח" את עניי תל אביב לרמלה ואת עניי רמלה לישובי הפריפריה, שמשוועים דווקא לאוכלוסיה מבוססת. במקום לטפל באי-השוויון, נחריף את הפערים החברתיים וניצור כיסי מצוקה, שינציחו את המצב לשנים רבות.
לכן ההחלטה הגורלית באמת המונחת לפתחם של שר השיכון ושל הממשלה אינה הגדלת היצע הדירות אלא בחירת החזון שלה לגבי החברה הישראלית. האם תהיה זו חברה השואפת לצמצום הפערים החברתיים ולשוויון הזדמנויות, חברה שבה ערים פלורליסטיות המעניקות שירותי חנוך, תרבות ובריאות טובים לתושבים בכל רמות ההכנסה, או חברה קוטבית, שבה איים מסתגרים ומופרטים של עושר במרחב, שהופך עני יותר ודל יותר בשירותים ובתשתיות.
אם שר השיכון מעוניין בשינוי חברתי אמיתי ולא רק בהפחתה זמנית של הלחץ הציבורי, עליו לנקוט בפעולות הבאות:
• לפעול עם שר הפנים כדי לתקן את חוקי התכנון, במסגרת הרפורמה בתכנון, ולהעניק לרשויות התכנון סמכויות והוראות ברורות לחייב ולתמרץ שילוב דיור בר-השגה בכל תוכנית מתאר. ההוראות יבטיחו כי מעתה והלאה יובטח כי בכל פרויקט בניה או התחדשות עירונית יהיו גם דירות המיועדות למשפחות עם הכנסה בינונית ונמוכה, וכי בשכונות המגורים יישמר תמהיל חברתי בין אנשים עם הכנסה מגוונת.
• לכנס את מועצת מקרקעי ישראל ולאמץ החלטה על הקצאת קרקע לדיור בר-השגה ולדיור ציבורי במכרזי בנייה. ניתן לעשות זאת באמצעות הכנסת תנאים בעניין בתוך המכרזים, הנוגעים גם לגודל הדירות וגם לאופן הקצאת חלק מהדירות לאוכלוסיה זכאית. במכרזי בניה להשכרה, ניתן לקבוע כי חלק מהדירות יושכרו במחירים מפוקחים לזכאים. כבר היום מעניק החוק את הסמכויות הנדרשות לכך.
• להיאבק בכל צורה של הדרה חברתית ואפליה בדיור. יש לשים סוף להנחיות של ראשי ערים המונעות מאוכלוסיה פחות אמידה אפשרות מעשית להתגורר בשכונות חדשות. יש לוודא כי קרקע שמוקצית תהיה נגישה לכל אדם, גם בישובים קהילתיים חדשים וגם בערים, ולהנהיג מדיניות של העדפה מתקנת כלפי קבוצות הסובלות ממצוקת דיור והדרה חברתית, על פי קריטריונים ענייניים.
• להגדיל משמעותית את מאגר הדיור הציבורי, תוך שילוב דירות דיור ציבורי בשכונות רגילות, ולא כשיכון נפרד ומסומן. להגדיל משמעותית את תקציבי הסיוע לרכישת דירה או לשכירת דירה, ולהתאים את הסיוע למחירי הדיור הריאליים, כך שמשפחה לא תוציא מעל 30% מהכנסתה לדיור באזור מגוריה.
צעדים אלו, אם יינקטו, יוכיחו לציבור כי הממשלה פועלת לא רק לבלימת עליית מחירי הדיור אלא גם לבלימת הסגרגציה וההדרה החברתית, ולמען צמצום הפערים החברתיים, ויצירת מרחב שוויוני יותר.
הכותב הוא עו"ד באגודה לזכויות האזרח וחבר הקואליציה לקידום דיור בהישג יד בישראל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה