בין השנים 2002 ל – 2008 גדל שיעור האנשים החיים בעוני באוכלוסיה מ – 21.1% ל – 23.7%. בשנים אלו הצטרפו כ-330,000 איש אל החיים בעוני. המשפחות העניות נעשו עניות יותר (לפי מדדים של חומרת העוני). גם העוני בקרב עובדים גבר: בשנת 2008 - כ- 46% מהמשפחות (בגילאי העבודה) החיות בעוני עובדות לעומת כ- 38% מהמשפחות העניות בשנת 2002 .
קבוצות מסוימות סובלות משיעורי עוני גבוהים: כל משפחה ערבית שנייה ענייה (49.4%); כמעט כל משפחה חמישית חרדית ענייה (18%); מהמשפחות החד הוריות 28.8% חיות בעוני; 57.8% מהמשפחות מרובות הילדים ( 4 ילדים ויותר ) חיות בעוני.
כאשר אין מדיניות של דיור בר-השגה וסבסוד דיור למשקי בית מן המעמד הבינוני והנמוך, משקי בית אלו אינם יכולים לעמוד בעלויות הדיור, והם עומדים בפני שתי ברירות נוראיות. הראשונה - שמירה בכל מחיר של הדיור במחיר ויתור על צרכים אחרים. לפי מחקרים שונים, משק בית המוציא מעל כ-30% מהכנסתו (נטו) על הוצאות הדיור (בשכירות אף פחות מכך) עושה זאת על חשבון צרכים בסיסיים שונים. השנייה - צמצום, בלית ברירה, של אפשרויות המחיה לסביבת מגורים שבה נמצאים רק עוד אנשים החיים בעוני, דבר שמנציח את העוני.
השלכות הגברת נטל עלות הדיור -
במהלך קיץ 2010 התקיימו שלוש קבוצות מיקוד של נשים פעילות חברתיות, אשר במהלך חייהם חוו או חוות עוני ומתגוררות בירושלים ובבאר-שבע: קבוצת "הצדק איתך" בבאר שבע קבוצת פעילות במרכז למיצוי זכויות במערב ירושלים וקבוצת פעילות חרדיות בלב העיר בירושלים. הנשים התבקשו לתאר את המשמעות של חיים בעוני, את המחירים שאנשים החיים בעוני משלמים ואמרו מה לדעתן יכול לסייע לאנשים החיים בעוני הן במישור האישי, במישור הקהילתי ובמישור של המדיניות החברתית. מיכל קרומר-נבו, רונית נירן ודורית בירן – דקלבאום, סיכמו את השיחות הללו למסמך שהופץ לקראת היום. חלקים מהסיכום יובאו כאן כלשונם לצורך הדגמה.
אחד הנושאים שהועלו בקבוצות המיקוד הוא ש"אנשים החיים בעוני מתקשים לממש את הפוטנציאל שלהם". מה שהפריע מאוד לנשים הוא חוסר היכולת של הילדים שלהן למצות את הפוטנציאל הגלום בהם, בין היתר כי ההורים אינם יכולים לסייע לילד לרכוש ספרים, לשלם על טיולים ולהבטיח לו תמיכה והעשרה באמצעות חוגים. הנשים סיפרו על הקושי בכך שחפצים שונים וחוויות רבות שיש לאחרים, הופכים למותרות. חלק מהנשים חששו כי אם הילדים לא לומדים לוותר על דברים הם במצב מסוכן, כי הם עלולים לחפש דרכים לא חוקיות או לא טובות כדי להשיג את המותרות הללו. אבל אם הם לומדים לוותר על מותרות, גם אז הם במצב מסוכן, כי הם לומדים לוותר על החלומות שלהם. היעדר דיור בר-השגה ודיור מסובסד מכביד את נטל עלות הדיור, ומכיוון שדיור הוא התחום האחרון שניתן לוותר עליו, מחייב המצב משפחות רבות לקצץ בצרכים אחרים.
מעבר לחוויות שעליהן דיווחו הנשים בקבוצת המיקוד, ראוי לשים לב לנתונים המדאיגים שמפרסם היום מרכז המחקר של הכנסת על בסיס נתוני הלמ"ס: בשנת 2007 (לפני העליה הדרמטית במחירי הדיור) 39% ממשקי הבית דיווחו כי נאלצו לוותר על טיפולי שיניים, 15% ויתרו על תרופת מרשם ו-16% ויתרו על טיפול רפואי.
השלכות צמצום אפשרויות המחיה לשכונות של אנשים החיים בעוני בלבד -
מקבוצת המיקוד עלה הקושי של נשים החיות בעוני במציאת דיור הולם כנושא מרכזי. " הדירות קטנות וצפופות ועלות השכירות מאוד גבוהה". קושי זה גורם לכך שאנשים החיים בעוני מתגוררים בשכנות למשפחות אחרות שהן בעלות הכנסה נמוכה. כתוצאה מכך נוצרים אזורים המזוהים עם עוני ועם מצוקה. הנשים סיפרו כי שכונות אלו הן עניות בשירותים ציבוריים. מפנים בהן את האשפה לעיתים יותר רחוקות מאשר בשכונות מבוססות, כך שהן נראות פחות נעימות. יש בהן פחות גנים ציבוריים, פחות בתי ספר טובים, פחות מרכזי בילוי. " במקום בו יש הרבה עוני נוצרת שכונה של עוני... לעומת זאת, בשכונות אחרות יש מגוון של פעילויות לילדים, אפילו במחירים מוזלים. אולם כדי לנסוע לשכונות אחרות עלות הנסיעה קשה כלכלית, בעיקר למשפחות מרובות ילדים", דיווחה אחת הנשים. לילדים יש פחות הזדמנויות לפעילות של התפתחות, לנערות ולנשים מסוכן יותר ללכת ברחוב, וכאשר התושבים רואים את השכונה מלוכלכת או מוזנחת הם מבינים מזה מה החברה חושבת עליהם. והם מתחילים להרגיש בעצמם הרגשת נחיתות.
בשכונות עניות יש בתי ספר פחות טובים. מהשיחות עלה הנושא בבירור, כי הדבר מפריע לנשים החיות בעוני. הילד לומד בבית ספר לא טוב, והמורים לא מזהים שיש לו יכולת לימודית מעולה. או ילד עם לקות למידה שאינו מקבל סיוע בתגבור לימודי מכיוון שאין היום במערכת החינוך מענים תומכים מספיקים – "לא ניתן לאפשר לילדים לקבל חוגים או שיעורי עזר".
נושא נוסף שהעלו הנשים בשיחות הוא שהחיים בסביבת מגורים עניה מקשים על מציאת הזדמנויות עבודה. אנשים שחיים בעוני מכירים בעיקר אנשים החיים בתנאים דומים. יש לכך השפעה מיידית על הקשרים שיש להם למציאת מקומות עבודה. רוב האנשים מוצאים עבודה בעזרת קשרים. זה נכון גם כאשר מדובר במשרות טובות מאד, כמו שאנחנו רואים עם אנשי צבא שמשתחררים מהשירות ומקבלים משרות בכירות, אבל זה נכון גם כאשר מדובר במשרות נמוכות מאד. גם כדי לקבל עבודה בניקיון, יש תחרות גדולה ואנשים בדרך כלל נעזרים בשיטה של 'חבר מביא חבר'. לאדם שחי בעוני ורוצה למצוא עבודה טובה יותר אין המעגלים החברתיים שיכולים לסייע לו בכך.
הפתרון לסוגיה של דחיקה לכיסי עוני מחייב התייחסות רב מערכתית, גם בשיפור תשתיות ושירותים בשכונות אלו אך גם בעידוד דיור בתמהיל חברתי, שהוא הליך הפוך להתבדלות של אוכלוסיות מבוססות ודחיקת אוכלוסיה מוחלשת. לכן כשמקדמים דיור בר-השגה אין להסתפק בקיומן של שכונות זולות, כי הן הפכות להיות כיסי עוני, אלא יש לשאוף לשכונות המאפשרות למשקי בית עם הכנסה מגוונת להתגורר בשכנות, ולהנות במשותף ממשאבים, תשתיות ושירותים טובים יותר.
לבסוף, מעבר להשפעות הישירות שציינתי על משפחות החיות בעוני, דפוסי ההפרדה המעמדיים והמגזריים שקיימים בארץ מהווים לדעתי חלק בלתי נפרד מהעלייה המדאיגה ברמת אי השוויון. לפי נתוני הפורום לציון יום המאבק בעוני ישראל מובילה במידת העוני והאי-שוויון ביחס לכל מדינות ה-OECD. ב"הישג" הזה לא ממש ניתן להתפאר.
לסיכום - כשמדברים על עוני, לא ניתן שלא לדון במדיניות דיור. המאבק בעוני חייב לעבור דרך מערכת החינוך, והבריאות והרווחה והתעסוקה אך לא פחות מכך דרך מערכות השיכון והדיור.
הנושא של אי שווין ואי טיפול בלקויות למידה בשכבות הנמוכות ממש נוגע ללב. השאלה היא כיצד ניתן להקצות משאבים לחינוך בצורה האופטימלית ביותר.
השבמחק