חוק הוד"לים - הכישלון, ההישג ומה הלאה? / גיל גן-מור

אתמול עבר החוק. הוא יאפשר הקמת ועדות דיור מיוחדות לטיפול בתוכניות של 200 יח"ד ומעלה על קרקע ציבורית או בישובים של האוכלוסייה הערבית על קרקע פרטית בהיקף של 100 יח"ד ומעלה ובהסכמת 80% מבעלי הקרקעות.

הקואליציה לדיור בר השגה, ושורה ארוכה של ארגוני חברה וסביבה, חברי המטה לתכנון אחראי, התנגדו לחוק, שכן הליכי התכנון בו יהיו מהירים מאוד, באופן שיפגע ביכולת לקדם תכנון איכותי ולהגן על צרכים חברתיים וסביבתיים. לאחר שהחלה מחאת האוהלים, נהיה חוק זה לסמל לתפישת העולם הבעייתית של ממשלת נתניהו – סמל להתנערות המדינה מאחריות, לחיסול מערכות ציבוריות חיוניות תוך היתלות במצבן הרעוע - תוצר ישיר של ייבוש תקציבים ותקנים.


הוד"לים - אחד מסמלי המחאה

סברנו כי הדבר לא טוב מבחינה חברתית וסביבתית. סימון מהיר של דירות למגורים, ללא חשיבה משמעותית על ההשלכות, משמעותה שהיזמים שירכשו את הקרקעות יבנו בהן שכונות הומוגניות של דירות גדולות, יקרות – זה מה שנבנה היום ברחבי המדינה. זה יגביר את הקיטוב ויחסל עתודות קרקע ציבוריות שיכולות לשמש כפתרון. בנוסף חששנו מתכנון לקוי, שאינו מבטיח די מוסדות ציבור ופוגע בסביבה. ואם לא די בכך - החוק אינו כולל סנקציות למקרה שיזם אינו משלים את הפרויקט בזמן סביר.

הצענו חלופה אחראית יתר, שכוללת מספר רכיבים – שיווק מיידי של 160,000 יח"ד בתוכניות שכבר אושרו, באמצעות שחרור חסמים שונים לשיווקן (כמו צורך בכביש או מתקן שפכים); תגבור כוח האדם במערכת התכנון ב-500 תקנים, דבר שיאפשר תכנון אחראי ואיכותי וגם מהיר; תיעדוף של תוכניות למגורים הכוללות דיור בר השגה, דבר שיהווה תמריץ לתוכניות אלו; חקיקת חוק דיור בר השגה; ופישוט הליכי הרישוי.

ההישג

ההישג המרכזי בפעילות שלנו במסגרת הקואליציה לדיור בר השגה היא קבלה חלקית של דרישתנו בעניין דיור בר השגה. החוק מסמיך את הועדות לדיור לאומי לקבוע הוראות ליעוד קרקע להשכרה ולהשכרה בהישג יד, לרבות קביעת מחיר וזכאים. העובדה שבפעם הראשון קובע חוק תכנוני סמכות להתערב במחיר ובאוכלוסיה זהו הישג תקדימי וחשוב, שיפתח את האפשרות לקידום דיור מכיל בתמהיל חברתי. זה רחוק מלהגשים את כל שאיפותינו אך מהווה פריצת דרך.

מה שחסר בחוק אלו סעיפים שמחייבים כמות מינימאלית של דירות בנות השגה בכל תוכנית, כפי שדרשנו, וחובה לקדם תקנות שיכללו גם תמריצים כלכליים וקביעת קריטריונים. לא ברור מה יעשו הועדות המחוזיות עם הסמכות הזאת, במיוחד לאור הזמן המהיר שבו תוכנית צריכה להיות מקודמת.

מה הלאה?
האתגר כעת עובר למעקב אחרי התוכניות הוד"ליות. לועדות הדיור שיוקמו ישנה סמכות לקדם דיור בר השגה בהשכרה ולייעד קרקע לשכירות. אם לא יעשו זאת, הם ימצאו עצמן בבעיה משפטית. ועדות התכנון הלאומיות הן רשויות מינהליות ומחויבות לפעול על פי כללי המשפט הציבורי. לעניין זה ראוי להזכיר כי גם סמכות רשות אינה יכולה להיוותר עלי ספר החוקים בלבד, ועל הרשות לפעול למימושה בנסיבות המוצדקות. נראה לי כי קשה יהיה לטעון לנוכח מצוקת הדיור, כי אין הצדקה ברורה להפעלת הסמכות ולשילוב מספר משמעותי של יחידות דיור להשכרה בהישג יד.

בית המשפט העליון חזר ופסק כי יש לבחון גם את סבירותה של החלטה להימנע מהפעלת סמכות רשות. למשל, באחד מפסקי הדין המנחים בנושא נקבע כי "בהתקיים התנאים המקדמיים הדורשים הפעלת הסמכות, חייבת הרשות הסטטוטורית לפעול. מכאן כי גם אם הרשות ממאנת להפעיל סמכות שבשיקול-דעת, ניתן לבחון את הימנעותה האמורה מפעולה לפי אמות המידה המקובלות בעת בחינתן של סמכויות סטטוטורית, היינו ניתן לבחון אם ההימנעות משימוש בסמכות נבעה משיקולים סבירים או שמא חייב מכלול הנסיבות את הפעלת הסמכות; כן נבחן אם ביסוד ההימנעות אינם מונחים חוסר סבירות, שרירות או הפליה, העלולים לפסול את מעשיה או מחדליה של הרשות. משמע, לא רק הפעלת סמכות בנסיבות שבהן הפעלתה אינה סבירה, אלא גם הימנעות מהפעלת סמכות שבשיקול דעת בשל טעמים בלתי סבירים, יכולה להוליך למסקנה כי ההימנעות מפעולה היא בטלה" (בג"ץ 3094/93 התנועה לאיכות השלטון נ' ממשלת ישראל).

כלומר - תוכניות שיעברו ללא בחינת הצורך להפעיל את הסמכות לכלול דיור להשכרה ודיור בר השגה, ללא צידוק - עלולות להיפסל על ידי בית המשפט.

אך לא צריך להמתין לבתי המשפט. אם הכוח המדהים שמסתובב היום ברוטשילד, בלוינסקי, בבאר-שבע וחיפה, ובשאר המאהלים ידע להתארגן ויחד עם ארגוני החברה והסביבה, לעקוב אחר התוכניות ולדרוש את שלו, להגיש התנגדויות ולהשפיע על מקבלי ההחלטות - אולי מעז יצא מתוק. אמנם נכון לעתה קשה לראות כיצד לוח הזמנים הבלתי אפשרי יאפשר זאת - אך הלוואי ואתבדה.

ובנוסף - חוזרים למאבק על חוק התכנון החדש המקודם בימים אלו במסגרת הרפורמה בתכנון. חוק זה גורלי ומשפיע הרבה יותר מחוק הוד"לים, הוא יעצב את דיני התכנון בעשרות השנים הבאות. אם הציבור לא יתעורר - החוק המוצע יהיה חוק רע ומזיק שמעדיף את האיטנרס של היזמים על פני האינטרס הציבורי בצורה ברורה, והוא רע לחברה ולסביבה.

הכותב הוא עו"ד וראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח, חבר הקואליציה לדיור בר השגה והמטה לתכנון אחראי.
מצ"ב הסעיף הרלוונטי, שנוסף לחוק, סעיף 3א:

(א) תכנית לדיור לאומי תכלול הוראות להסדרת מבני הציבור, השטחים הציבוריים הפתוחים, החניה, התשתיות ושימושים נוספים הנדרשים ליחידות הדיור הכלולות בתכנית, וכן הוראות לעניין גודלן של יחידות הדיור והיחס בין דירות קטנות ודירות גדולות בתחומה, ויכול שייקבע בה כי בניין, כולו או חלקו, ייועד להשכרה, ואת התקופה שבה ייועד כאמור, אשר לא תפחת מעשר שנים וכן יכול שייקבע בה ייעוד קרקע לדיור בהישג יד להשכרה.

(ב) יועדה קרקע בתכנית לדיור לאומי לדיור בהישג יד להשכרה, יושכרו יחידות הדיור שייבנו על פיה בהתאם להוראות, בין היתר, לעניין תנאי ההשכרה של יחידות הדיור, ובכלל זה מחיר ההשכרה, הגבלות על העברת הזכויות ביחידות הדיור והזכאים לשכור את יחידות הדיור.

10 נקודות מרכזיות לקידום מדיניות דיור חברתית בישראל/ הקואליציה לדיור בר השגה

דיור אינו מצרך אלא זכות בסיסית של האדם. לדיור יש השפעה קריטית על החיים של כל אדם. קיומו או היעדרו של דיור בר השגה יקבע אם נוכל לגור בסביבה שבה חינוך טוב עבור ילדינו, שירותים טובים ומקומות עבודה. הוא יקבע האם נוציא סכום גבוה מדי כדי להבטיח לנו קורת גג, סכום שיבוא על חשבון טיפול שיניים ולעיתים אפילו אוכל.

מדיניות הדיור תקבע איך תראה החברה שלנו. האם נהיה חברה מקוטבת, או חברה שוויונית. ללא ראייה חברתית בתחום הדיור – במקום תמהיל חברתי מגוון נקבל חברה מפולגת ומקוטבת. זה מתכון למשבר חברתי עמוק, שכן הפערים בין מרכז לפריפריה, בין ערים שונות ובין שכונות ילכו ויגדלו.

מה ראוי לעשות?

1. לא להפריד, לחתור לתמהיל חברתי

הבעיה – כיום הממשלה מקדמת פתרונות נפרדים וסקטוריאליים, מעודדת הפרדה בין קבוצות שונות וסובלנית להדרה חברתית של קבוצות מוחלשות ועניות. הפרדה כזאת מגבירה מתחים חברתיים ומגדילה את הקיטוב ואת הפערים החברתיים. כידוע - נפרד הוא לעולם אינו שווה.

הפתרון – יש לקדם מדיניות של דיור מכיל, שחותרת לכך שהשכונות והערים יהיו פתוחות ונגישות למגוון אוכלוסיות ממגוון רקעים, ובעלות הכנסה מגוונת, שיהיו בהן דירות בגדלים שונים, לבעלות ולשכירות, במחירי השוק ודיור בר השגה שמחירו נמוך ממחיר השוק. במיוחד יש להיאבק בניסיונות של אוכלוסיות חזקות להתבדל בשכונות הומוגניות ושל רשויות חזקות להדיר אוכלוסיה מוחלשת.

2. לעגן את הזכות לדיור בחקיקה

הבעיה – כיום הזכות לדיור נאות אינה מעוגנת כראוי בחוקי היסוד, ומדיניות הדיור ברובה מצויה בנהלים פנימיים ובהחלטות מינהליות של מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון. ללא עיגון המדיניות בחקיקה, היא אינה שקופה וקל לפגוע בה ולקצץ תקציבים. תכניות שעולות עקב מחאה ציבורית, ואינן מעוגנות בחקיקה, נוטות להתמסמס ברגע שתשומת הלב הציבורית נעלמת.

הפתרון – יש לקדם את חקיקתו של חוק יסוד: זכויות חברתיות, שקובע שהזכות לדיור היא זכות חוקתית, ולעגן בחקיקה ראשית את מדיניות הדיור החברתית, באמצעות חוקים ותיקוני חוקים, המגובים בתקציבים.

3. לשקם את הדיור הציבורי

הבעיה – המדינה הפסיקה לבנות דיור ציבורי והמשיכה למכור את דירות הדיור הציבורי לדיירים המתגוררים בהן. מעל 2 מיליארד שקלים נכנסו לקופת המדינה ממכירת הדירות אך הם לא הושקעו מחדש בחידוש המאגר. כיום מלאי הדירות בדיור הציבורי נותן מענה ל-3% מהאוכלוסייה בלבד (לעומת עד 25% במדינות מפותחות אחרות). חלק ניכר מן הדירות בדיור הציבורי במצב פיזי גרוע, ואלפי זכאים מחכים שנים ארוכות בתור לדירה.

הפתרון – מכירת דירות בהנחה לדיירים ותיקים היא צעד נכון, אך היא חייבת להתבצע בד בבד עם הגדלה של מאגר הדירות, עבור משפחות עם הכנסה נמוכה, ועבור אנשים עם מוגבלות. יש להפשיר את הכספים שנצטברו ממכירת הדירות כדי לבנות דיור ציבורי חדש ולתחזק את הדירות הקיימות. יש לשלב את הדירות בשכונות רגילות ולא לרכזן במקום אחד כדי למנוע הידרדרות פיזית וחברתית של הדיור הציבורי.

4. להחזיר את תקציבי הסיוע בדיור

הבעיה – בעבר סייעה המדינה למשפחות רבות לרכוש או לשכור דירה. אלא שתקציבי הסיוע נשחקו בצורה דרסטית בעשור האחרון. תקציב הסיוע בדיור לאוכלוסיות שונות נחתך ב-56% בתוך עשור; בשנת 2003 נחתך גובה הסיוע בשכר דירה לזכאים בחצי. כמו כן, שיעור הסיוע לא עודכן שנים ארוכות והוא נשחק בשלושים אחוז ביחס לעלייה במחירי השכירות. למשל, אם חד הורית זכאית ל-600 שקלים בלבד. הקיצוץ בסיוע מביא להקשחת הקריטריונים לזכאות ומשפחות עם הכנסה נמוכה יכולות לממשו רק באזורי עוני.

הפתרון – על המדינה להחזיר את הסכומים שנגזלו ממערכת השיכון בעשור האחרון ולעגן את הזכאות לסיוע בדיור בחקיקה המגובה בתקציבים. יש להרחיב את הקריטריונים לזכאות שצומצמו ולהתאים את גובה הסיוע למחירי הדיור הריאליים בכל אזור, תוך התחשבות בהכנסת המשפחה.

5. לקדם דיור בר השגה כחלק מכל בנייה חדשה

הבעיה – כיום אין עדיין מסגרת משפטית וכלכלית מתאימה לחייב יזמים להקצות חלק מהדירות שנבנות על קרקעות ציבוריות ופרטיות כאחד, לצורך דיור מוזל לזכאים חסרי דירה מהמעמד הבינוני – נמוך, לרבות צעירים בתחילת הדרך. אף שהוראות תוכנית המתאר הארצית 35 מחייבות בחינת הצורך בדיור בר השגה, ניסיונות של רשויות מקומיות לעשות זאת נתקלו בהתנגדות של משרדי המשפטים והאוצר, ובחוסר תמיכה מצד משרד הבינוי והשיכון. ללא התערבות בתכנון, הבנייה החדשה כוללת בעיקר דירות גדולות ויקרות בשכונות הומוגניות לאוכלוסיה אמידה בלבד.

הפתרון – יש צורך בחקיקה כדי לאפשר לרשויות תכנון לחייב ולתמרץ הקצאה של חלק מהבניה החדשה לדיור בר השגה, לקבוע קריטריונים וסל תמריצים אפשרי, לערוך אמדן צרכי דיור, לקבוע מנגנונים לשמירה על מאגר הדיור בר ההשגה לאורך זמן ולא כהטבה חד פעמית, ולהוסיף תקנים ליועצים חברתיים במוסדות התכנון. את הקריטריונים יש לקבוע על בסיס מבחן אמצעים אך גם בהתחשב בצרכים מקומיים ותרבותיים שונים, ובלבד שהם ענייניים

.

6. לאפשר לאנשים לגור בשכירות ארוכת טווח כאלטרנטיבה לרכישת דירה

הבעיה – אין בארץ אפשרות מעשית לגור לאורך שנים בשכירות, בשל היעדר שוק שכירות מוסדי של בניינים להשכרה ארוכת טווח, והיעדר חקיקה שמסדירה את שוק השכירות הפרטית. אנשים ששוכרים דירה הורגלו לחוזים מקפחים ולעליות קיצוניות משנה לשנה בשכר הדירה. בהיעדר אלטרנטיבה איתנה של שכירות ארוכת טווח, אנשים נוטים להסתכן בהלוואות לרכישת דירה (משכנתא) שהן מעבר ליכולתם הכלכלית ועלולים בסוף לאבד את ביתם ולהישאר עם חובות.

הפתרון - להסדיר את שוק השכירות ולקבוע כללים הוגנים שייטיבו עם המשכירים והשוכרים ויאפשרו שכירות ארוכת טווח עם עילות פינוי מוגדרות. יש להקים נציבות שכירות שתיתן סעד מהיר לשוכרי ומשכירי דירות גם יחד (לרבות פינוי), כמקובל במדינות רבות בעולם. התערבות במחיר השכירות היא שנויה במחלוקת אך כדי לייצב מחירי שכירות ולמנוע עליות קיצוניות בשכר הדירה, נוהגות חלק מהמדינות להגביל את העלאת שכר הדירה לשוכר ממשיך. חוץ משוק השכירות הפרטית, יש לעודד בניה מוסדית להשכרה בתמורה לסל תמריצים נרחב מזה הקיים היום, ולחייב בה השכרה במחיר הגון וידוע מראש שהעלאתו מוגבלת, כדי להגדיל את היצע הדיור להשכרה.

7. להשקיע בהתחדשות עירונית אך לשמור על דיור זול ונאות במרכזי הערים

הבעיה – רוב מאמצי הבנייה היום מתרכזים בשטחים פתוחים, בשולי הערים, בעוד שהתחדשות של ערים והגדלת הצפיפות בהן היא דרך מתאימה ונכונה יותר להבטחת ערים תוססות והגדלת היצע הדירות. הליכי התחדשות עירונית הם הליכים מורכבים יותר, אך המדינה לא משקיעה בהם מספיק משאבים. תוכנית הדגל של הממשלה להתחדשות עירונית הוא כיום "פינוי-בינוי", המבוססת על מנגנוני השוק החופשי. היא מתמרצת יזמים להרוס דיור זול לצורך הקמת דיור חדש ויקר. לצד יתרונותיה, התחדשות עירונית בשכונות עוני מפחיתה את מלאי הדיור הזול הקיים לצורך הקמת דיור חדש ויקר ומובילה לעיתים קרובות לדחיקה של אוכלוסיה ענייה.

הפתרון – התחדשות עירונית היא דבר חיוני אך כדי שתצליח על הממשלה להשקיע משאבים רבים יותר, ולא להסתפק בתמריצים לשוק הפרטי בלבד. יש להבטיח ליווי כלכלי ומשפטי לתושבים ולקבוע מנגנונים שיבטיחו כי הליכי ההתחדשות עירונית יכללו גם בניית דיור בר השגה כדי למנוע דחיקת אוכלוסיה לשכונות עוני אחרות.

8. להשתמש בקרקע כמשאב חברתי ולא כלכלי

הבעיה – כיום מתייחס מינהל מקרקעי ישראל לקרקע כמשאב כלכלי, שיש למקסם את הרווחים ממנו. למעט מספר מכרזים של "מחיר למשתכן", אשר הקריטריונים בהם שנויים במחלוקת, משווק המינהל את הקרקעות למרבה במחיר. בניגוד להוראות חוק רשות מקרקעי ישראל, המינהל אינו מקצה קרקע לדיור בר השגה או לדיור ציבורי.

הפתרון – את מקרקעי ישראל לא צריך למהר ולהפריט; מה שנחוץ הוא לנער את המינהל ולדרוש ממנו לפעול כגוף בעל מטרות חברתיות, ולא רק מטרות כלכליות. על המינהל לשווק קרקעות בהיקפים ובמקומות הנחוצים לטובת כלל הציבור ומתוך חשיבה על השגת מטרות חברתיות ולא רק על מקסום הרווחים. את מחירי הקרקע יש להוזיל אך יש להבטיח קשר בלתי מנותק בין הוזלת מחירי הקרקע לבין התחייבות היזם לבנות דיור בר השגה ודיור ציבורי לתקופה ממושכת.

9. לחזק את מוסדות התכנון ולהטמיע שיקולים חברתיים בהליכי תכנון

הבעיה –משאבי מוסדות התכנון יובשו ונוצר מחסור חריף בכוח אדם. הצעות הממשלה בתחום יביאו להחלשת מערכת התכנון ולפגיעה ביכולתו של הציבור לקחת בהם חלק. היזמים ובעלי האמצעים ירוויחו. האינטרס הציבורי ייפגע.

הפתרון – יש להוסיף 500 תקנים מיידיים לכוח האדם המקצועי במערכת התכנון, ברמה המקומית והמחוזית ובמינהל התכנון, לרבות יועצים שיהיו אמונים על הפן החברתי שבתכנון. יש לפשט הליכי רישוי ולתעדף תוכניות בנייה שכוללות דיור בר השגה. בנוסף – על מוסדות התכנון להטמיע שיקולים חברתיים בהליכי תכנון, ולתת ביטוי רב יותר לצרכי האוכלוסייה ולערכים של שוויון וצדק חלוקתי. על מוסדות התכנון להקצות בדחיפות משאבים לתכנון ישובים שאין להם תוכניות מתאר מאושרות ולהסדרתם.

10. להיאבק באפליה מכל סוג

הבעיה – אפליה בשוק הדיור בישראל היא תופעה חמורה וקשה, אשר ביחד עם מחירי הדיור מובילים להדרה חברתית ולסגרגציה. הבעיה היא שבישראל אין חקיקה מפורשת האוסרת על הפליה במכירת או בהשכרת דירה, והמדינה בעצמה מגינה על קיומן של ועדות קבלה בישובים קהילתיים, מקצה משאבי דיור בצורה לא שוויונית ואינה נאבקת בדפוסים של הפרדה.

הפתרון – יש להיאבק באפליה בדיור, המגבירה את הניכור ואת הקיטוב ולאסור עליה בחוק. במיוחד יש להפסיק את האפליה בדיור הקיימת נגד האזרחים הערבים, כפי שתיארה אותה ועדת החקירה הממלכתית לאירועי אוקטובר 2000 (ועדת אור).

לקראת העצרת - על דיור, קיטוב ודמוקרטיה / גיל גן-מור

חברי הכנסת המנומנמים שפגשתי ביום חמישי שעבר בכנסת לא ראו את הנולד. נכחתי בכנסת בעוד ישיבה מדכאת על חוק ה"סופרטאנקר", חוק הדגל של ראש הממשלה. סיימתי בשעת לילה מאוחרת במאהל המחאה המרשים בשדרות רוטשילד, שמאז הלך והתפשט והתעצם בכל רחבי המדינה.

חברי הוועדה המנומנמים בראשות ח"כ כרמל שאמה האזינו בנימוס. ייצגתי את הקואליציה לדיור בר השגה והצעתי שיקבע בחוק שוועדות לדיור לאומי שיוקמו על פיו, לא יאשרו תוכנית מתאר שאין בה חיוב משמעותי לדיור בר השגה להשכרה או למכירה, לדיור ציבורי, ודירות בשכר דירה מסובסד עבור אנשים מעוטי אמצעים עם מוגבלות. ציינתי שהוועדות שיוקמו ידונו במהירות בתוכניות בהיקף של 50 אלף יחידות דיור כל שנה על קרקעות ציבוריות, ששייכות לכלל האוכלוסייה, וכי החוק מחייב את המדינה להקצות קרקע גם לדיור בר השגה ולדיור ציבורי. טענתי, כי ללא הוראות ברורות בחוק, מה שייבנה הן עוד דירות גדולות ויקרות או שכונות וילות למכירה בלבד. הזהרתי כי עתודות הקרקע הגדולות במרכז יגמרו במהירות ולא יוכלו יותר לשמש כחלק מהפתרון של הצעירים והמשפחות הזקוקות לדיור בר השגה.

נציג ראש הממשלה התעלם, חברי הכנסת אמרו תודה והמשיכו הלאה כאילו כלום. מאחורי הקלעים היחצ"נים עבדו קשה כדי לשווק את הסופרטאנקר כפתרון מצוקת הנדל"ן.

באותו ערב הוקם המאהל. הגעתי לשם ישירות מהכנסת. פגשתי במאהל הדיור המון אנשים מדהימים, צעירים וגם לא מעט מבוגרים. מי היה מאמין ששלושה ימים לאחר מכן כל אותם חברי כנסת מנומנמים יתייצבו במאהל המיוזע ויידרשו לתת דין וחשבון ופתרונות.

נקמה מתוקה

אנשי המאהל שפגשתי לא קונים את הבטחות הפוליטיקאים ומזהים את הספינים. הם רואים איך נוטשים את כולנו לחסדי השוק ושומעים איך פרשנים שונים מכנים אותם מפונקים ושולחים אותם לגור בערים אחרות. אותם פרשנים מתעלמים מכך שגם בבת ים ובטירת הכרמל נאבקים לדיור בר השגה, וכי גם צעירים בניו יורק, מדריד ולונדון נאבקים בהצלחה על דיור בר השגה בעירם. למרות שהיחצ"נים עובדים קשה ספין מחאת המפונקים לא עבד, ואז הם ניסו להפוך אותה למחאה של שמאל קיצוני. כל יום ספין אחר.

הצעירים ברוטשילד שאיתם שוחחתי לא רוצים דירה מתנה, ולא רוצים לגור במגדלי אקירוב. הם רוצים לחיות בעירם בכבוד ולשלם שכירות הגיונית לדירה צנועה. הם רואים בדיור זכות ולא מוצר ודורשים פתרון. הם סבורים שבכל שכונה צריך להיות דיור גם לעשירים וגם למעמד הביניים וגם למי שמרוויח מעט. המדינה צריכה להגיד איך, אבל האמירה ברורה – כוחות השוק לא חושבים על החברה, רק על הרווחים.

כמה מהאנשים עמם שוחחתי אמרו לי שהם כבר מוציאים מעל חצי מהכנסתם הצנועה לדיור בעוד שמקובל שדיור הוא בר השגה אם ההוצאה עליו אינה גבוהה מ- 30% מההכנסה. הוצאה לא צפויה כלשהי והם מסתבכים. יש כאלו שעברו כמה דירות בשלוש השנים האחרונות בגלל העלאת המחירים.

מארגני ההפגנה עוד לא הציגו פתרונות, אך הם צודקים לגמרי בתחושות שלהם. מרכז הארץ אינו בר השגה לשבעים אחוזים מהאוכלוסייה, חלקים גדולים בתל אביב הם לעשירון העליון בלבד. הדירות בפריפריה אינן בנות השגה לכל משפחה שלישית, ולצעירים בני המקום אין שם דיור חדש ובר השגה, רק דיור ישן ומתפורר.

אם המגמה תימשך, ללא ספק יגדלו הקיטוב וההפרדה בין מרכז לפריפריה, בין ערים חזקות לחלשות ובין שכונות. הסגרגציה הקשה שיש היום בין חילונים, חרדים וערבים תעמיק גם לסגרגציה בין מי שיש לו יותר לבין מי שיש לו פחות. ערים עשירות וערי עוני.

זו סיבה לדאגה. חברה בה מרחבי המגורים מקוטבים היא חברה לא בריאה. בחברה כזו החזקים, אשר מקושרים ומודעים ומאורגנים יותר יקבלו יותר והחלשים יקבלו פחות ויימצאו אצלם יותר ממה שהחזקים לא רוצים בסביבתם: מפעלים מזהמים ואוכלוסיות שדורשות השקעה כספית מיוחדת, כמו נכי הנפש המבקשים בצדק להשתלב בקהילה. זה מה שקרוי NIMBY – Not In My Back Yard. זה מעגל קסמים שמגדיל פערים.

ההשפעות יהיו בכל תחום - קחו למשל את החינוך, ככל שהחברה מקוטבת כך החזקים בה נהנים מבתי ספר טובים והומוגניים. תושבים חזקים רוצים שילדיהם ילמדו עם עוד תלמידים טובים, ויודעים להתגבר על מדיניות האינטגרציה (שאכן גוססת). באזורים בהם אין אוכלוסיה מבוססת תיוותר בסוף מערכת חינוך ציבורית חלשה ומדרדרת, שסובלת מירידת תקציבים (שכן החזקים מכפרים על כך בכספים פרטיים ואינם מפעילים לחץ לשינוי). אנו רואים את התופעה הזאת מתרחשת לנגד עיננו כאן בישראל.

הקיטוב של מתחמי המגורים שלנו יעמיקו את המתחים בין קבוצות שונות. זה מתח שמוזן גם מכך שאנו לא מכירים את מי ששונה מאיתנו. כשאנשים מקבוצות ורקעים שונים או ממצב סוציו אקונומי שונה לא גרים אחד ליד השני, אנחנו מפתחים דעות קדומות אחד על השני, ונוטים להתקוטט בינינו על המשאבים המוגבלים.

הדבר המדהים שקרה פה בימים האחרונים, שלמרות הספינים והניסיונות להסית את הפריפריה נגד מחאת צעירי המרכז, דווקא קרה דבר הפוך – המחאה התפשטה לכל הארץ וקיבלה תמיכה רחבה. את זה לא חזו אפילו היחצ"נים המנוסים. זה קרה כי גם בפריפריה מבינים שמדיניות של הפרטה מופקרת פוגעת גם בהם, וכי במקום לדאוג לפריפריה רק מחלישים אותה. יש מקום לאופטימיות.

הערב ב-21:00 בעצרת נניח כולנו בצד את הפוליטיקה הקטנה ונצא לרחוב כדי לדבר על הפוליטיקה, על הבית ועל האופי שלו. נדרוש שזה יהיה בית שוויוני ודמוקרטי, נדרוש לשנות את הכיוון שבו מפרידים בינינו ומפקירים אותנו לכוחות השוק, ונדרוש שיפסיקו להפוך אותנו האזרחים לאויבים, המתקוטטים על השאריות שזורקים לנו.

הכותב הוא ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח וחבר הקואליציה לדיור בר השגה.