ש"ס כשעיר לעזאזל של נתניהו / גיל גן מור

המאמר פורסם לראשונה בהעוקץ

הודעתו של ראש הממשלה ערב הבחירות על מינויו של משה כחלון ליו"ר מועצת מקרקעי ישראל, זכתה לביקורת רבה. זו היתה הודעה מופרכת. על פי החוק, שר הבינוי והשיכון הוא יו"ר מועצת מקרקעי ישראל, ונתניהו ידע שעל מנת לתת את התפקיד לכחלון מבלי למנותו לשר הבינוי והשיכון, הוא חייב לשנות את החוק – וזה יכול לקחת חודשים. באותה מידה, ראש הממשלה יכול היה באותו רגע, יום לפני הבחירות, למנות את כחלון לשגריר ישראל על הירח.

חוץ מזה כלום לא מנע מראש הממשלה להגשים את מדיניותו תחת השר אטיאס כיו"ר מועצת מקרקעי ישראל. לראש הממשלה הייתה שליטה במועצת מקרקעי ישראל המונה 10 חברים. לשר השיכון אין זכות וטו במועצה ורק שלושה – השר, נציג משרדו, ונציג משרד הפנים – הם מש"ס. החלטות המועצה דורשות תיאום עם שר האוצר, אך גם במשרד זה החזיקה מפלגתו של ראש הממשלה. גם המנכ"ל, בנצי ליברמן, שאמור להוציא לפועל את המדיניות, הוא מינוי של נתניהו.

אז מה פשר המינוי? נראה ש"מינויו" של כחלון לתפקיד יו"ר מועצת מקרקעי ישראל היה בעיקר ניסיון להרחיק את האחריות לכישלון מחירי הדיור מראש הממשלה ולהטילה על מי שכיהן בתפקיד, השר אטיאס, ומפלגתו ש"ס. גם די ברור שהיה פה ניצול תחושת הציבור שש"ס דואגת רק לבוחריה ואינה מטפלת בענייני שאר התושבים. בעיני זו תחושה מוגזמת. השר אטיאס דאג לסקטור שלו אבל לא רק לסקטור שלו, כך שהבעיה העיקרית לא הייתה זהותו של מי שכיהן כיו"ר המועצה אלא המדיניות של הממשלה כולה.

לממשלה היוצאת לא הייתה מדיניות ברורה בתחום הדיור, ולא ברור למה היא חתרה למעט מה שהוגדר כ"הגדלת ההיצע". כשהממשלה דיברה על הגדלת ההיצע היא התכוונה להפרטה מהירה של קרקעות ואישור מהיר של תוכניות בנייה, מתוך תקווה שהיזמים ייבנו. בהתחלה הייתה עלייה מסוימת בהתחלות הבנייה אבל מהר מאוד היא נבלמה. לפי נתוני משרד השיכון, בשלושת הרבעונים הראשונים של 2012 יש ירידה של 20% בהתחלות הבנייה ביוזמה פרטית בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. זה לא מפתיע. ליזמים אין עניין להציף את השוק בדירות. כך, באופן אבסורדי ההיגיון של הממשלה הוא לשדל את היזמים שיורידו מחירים בזמן שהאינטרס שלהם הוא להעלות מחירים.

רק בעקבות המחאה החברתית ודוח טרכטנברג, החליטה הממשלה לצרף מכרזים חדשים ולא רק מכרזי בנייה מסוג "שווק למרבה במחיר". אלו הם אותם מכרזי מחיר למשתכן ודיור להשכרה ארוכת טווח. בשיטה זו הסכימה הממשלה להפחית את מחיר הקרקע כאשר המנצח במכרז הוא זה שיציע את המחיר הנמוך ביותר בו ימכור או ישכיר את יחידת הדיור לזכאים. זו התחלה טובה, אך כפי שחשף גלובס, הפחתת מחיר הקרקע לא בהכרח באה לידי ביטוי בהנחה משמעותית במחיר הדירה. גם מדיניות זו לא הוכיחה את עצמה עדיין. היא גם מאוד מוגבלת בהיקפיה (רק 720 התחלות בנייה של פרויקטים של דיור למשתכן עד סוף הרבעון השלישי של שנת 2012) ולא רלוונטית לאזורי הביקוש במרכז הארץ.

גולת הכותרת של הקיבעון המחשבתי בממשלה הוא חוק הוד"לים, אותן ועדות דיור לאומי שאמורות לאשר במהירות בזק תוכניות דיור גדולות על קרקע מדינה. ראש הממשלה קבע שמדובר ב"סופרטאנקר" שיפתור את מצוקת הדיור, אך מה שהחוק בעיקר עשה היה להסיט את המשאבים מאיפה שבאמת צריך להשקיע – בחידוש מרכזי הערים, לפיתוח פרברי ולא אחראי בשולי הערים. חברי הכנסת, בלחץ המחאה החברתית, דווקא היו סקפטיים לגבי התוצאות של המהלך. הם אמרו לראש הממשלה: אם אתה רוצה גם להפריט קרקעות מדינה וגם לתכנן מהר, אז לפחות שזה ישרת את הציבור בכללותו. הם חייבו את הממשלה לתקן את החוק ולהוסיף סמכויות נרחבות לחייב את היזמים לבנות דירות קטנות, דיור להשכרה ארוכת טווח ודיור להשכרה במחיר מוזל, למי שידו אינה משגת. מה עשתה הממשלה? ציפצפה. מתוך 6,995 דירות שפורסמו להפקדה על ידי הוועדות לדיור לאומי, רק 426 הוגדרו כ"קטנות", רק 177 יח"ד הוגדרו כדירות להשכרה במחיר שוק ואף לא דירה אחת היא דיור להשכרה בהישג יד. הנתונים מדברים בעד עצמם. במקום להוזיל את מחירי הדיור, הוד"לים מקדמות שכונות יקרות והומוגניות שרובנו לעולם לא נוכל לרכוש בהן דירה.

כרזה של פרויקט שישים ואחת

יוזמה נוספת שנבלמה דווקא אצל נתניהו ולא אצל אטיאס הייתה היוזמה לחידוש מאגר הדיור הציבורי. שורה ארוכה של חברי כנסת הצטרפו ליוזמה של ש"ס לקבוע כי 5% מכל מה שייבנה במקרקעי המדינה יוחזר למדינה וישמש כדיור ציבורי לזכאים. המטרה הייתה להגדיל את המאגר של הדיור הציבורי וגם לשלבו בשכונות רגילות, כדי לא ליצור שיכונים מבודדים ומסומנים של דיור ציבורי. זו יוזמה טובה וראויה, אך משרד האוצר התנגד, וההצעה נפלה בוועדת השרים לענייני חקיקה.

גם בחיזוק הפריפריה, המדיניות הקרקעית נכשלה, ולא רק בגלל אטיאס. נתניהו כראש ממשלה הוא זה שיזם את התוכנית, שמנוגדת לעקרונות התכנון של מדינת ישראל, להקמת עשרה יישובי וילות חדשים בין ערד לבאר שבע בעלות של מיליארדים. מדובר בתוכנית שזוכה להתנגדות בקרב תושבי הנגב, יהודים ובדואים. היא נולדה מתוך רצון לנשל את הבדואים הגרים באזור בכפרים היסטוריים, גם במחיר של פגיעה בנגב בכללותו. השקעה כזו מסיטה את המשאבים מהערים בנגב שהוזנחו והופקרו לחסדי השוק שלא מביע בהן עניין רב. הדבר צורם במיוחד שכן זו השקעה ציבורית גדולה במיוחד שתופנה לטובת מתי מעט – כמה אלפי משפחות שיעברו הליך סינון קפדני בוועדת קבלה. יתירה מזאת, היישובים החדשים הללו גם מזיקים לישובים הקיימים, ומעודדים הגירה שלילית של צעירים מהם.

אם הממשלה החדשה תרצה רעיונות למדיניות אחרת, ישנה היום אלטרנטיבה מסודרת ומרתקת בעבודה שנעשתה על ידי צוותי המומחים שיעצו למחאה בקיץ 2011. בדוח פירטו המומחים תוכנית פעולה מקיפה בתחום המרחבי לרבות מדיניות קרקע ותכנון. בין היתר הוצע לקדם חקיקה לדיור בר השגה, לשנות את שיטת המכרזים, לשקם את הדיור הציבורי, להסדיר את שוק השכירות, לבטל את חוק ועדות הקבלה, ולמגר אפליה בנגישות לקרקע, לבזר סמכויות לרשויות המקומיות, לחלק מחדש את שטחי השיפוט, להבטיח ייצוג הולם ומגוון במועצת מקרקעי ישראל ובמוסדות התכנון, להטמיע שיקולים חברתיים בהליכי תכנון, לבטל את חוק הוד"לים ולקדם באופן מהיר דווקא תכניות בתוך הערים הכוללות רכיב משמעותי של דיור בר השגה, לערוך תכנית לאומית לחיזוק מרכזי הערים בפריפריה, להאיץ את התכנון בישובי האוכלוסייה הערבית ולהכיר ב-35 הכפרים הבדווים הלא-מוכרים, וגם לקבוע מנגנונים נכונים לשיתוף ציבור בהליכי תכנון.

יש לקוות כי הממשלה הבאה תגבש מדיניות שונה בתחום הדיור, הקרקע והתכנון ותפעל ליישומה, כי אחרת לא נראה שינוי של ממש במציאות, גם אם ייעשו שינויים פרסונליים, כאלו או אחרים, בראש מועצת מקרקעי ישראל.

גיל גן-מור הוא עו"ד, ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח, חבר בקואליציה לדיור בר השגה והיה חבר בצוות דיור של צוותי ספיבק-יונה