המחאה הנרחבת שהתפרצה לרחובות בחודש האחרון, אשר נושאת את דגל של דיור בר השגה, היא דוגמא בולטת לאופן בו גם תכנון שקול לא יכול לחזות התפתחויות עתידיות. ומעשה שהיה כך היה:
הבה נחזור חודשיים אחורה, מאי 2011: מצוקת הדיור היתה ידועה בציבור, ואף העסיקה את מקבלי ההחלטות בכל הרמות. אך המונח "דיור בר-השגה" היה שגור בעיקר בפי המומחים והעוסקים בתחום הדיור, וייצג תפיסות חברתיות מגוונות של התערבות. הנושא תפס אחת לכמה שבועות כותרות בעמודים הפנימיים של העיתונים, בעיקר במדורי הכלכלה הנקראים ע"י מעטים. אני הייתי חלק זוטר בצוות עתיר ניסיון בתחום דיור בר-השגה, שהובל על-ידי הגב' אתי אלוני מהמרכז לשלטון מקומי ועל-ידי ח"כ לשעבר רן כהן. לאחר תהליך של כחצי שנת עבודה, שהוזמנה על ידי ראש נמרכז לשלטון מקומי שלמה בוחבוט בעקבות המציאות הקשה ברחבי הארץ, הצגנו המלצות מדיניות לקידום דיור בר-השגה על ידי המרכז לשלטון מקומי. הצגנו עמדה עקרונית, והמלצנו שעל המרכז לשלטון מקומי להוביל תהליך חקיקה מקיף לדיור בר השגה. הדגש המרכזי בהמלצתנו היה חלוקת סמכויות בין הרשויות המקומיות לבין הממשלה: הממשלה מממנת, מגדירה את ההטבות/תמריצים לדיור בר-השגה, את תמהיל הדירות, ואת הקריטריונים לזכאות, ואילו הרשויות המקומיות ממפות צרכים, קובעות מדיניות עירונית, והינן הגורם המוציא-לפועל המרכזי.
המלצנו היתה שהמרכז לשלטון מקומי יקדם את מדיניות החקיקה באופן מיידי, יתכלל את הלחץ והלובי מול השרים והח"כים, ואף יוביל מאבק ציבורי, תוך סיוע לפעילי שטח שכבר היו קיימים אז – כדי למנף את ההד הציבורי ללחץ על מהלך החקיקה. הצעתנו התבססה על הצורך בשילוב ידיים בין הרשויות השונות, לאור המרכזיות של שוק הנדל"ן, ותוך מיצוי מלא של היתרונות היחסיים של הממשלה מחד, ושל ראשי הרשויות מאידך.
ברם, המלצה זו איננה מובנת מאליה. תוך כדי העבודה, גילינו כי קיים נתק ואף אי-אמון בין הרמה המוניציפאלית לבין הרמה הממשלתית. בעוד שבממשלה מזהים ברשויות המקומיות בעיות של טוהר-מידות, ושל קידום אינטרסים צרים (למשל, קידום דירות גדולות בלבד, לשם הגדלת הארנונה), בעיריות חוו נטישה של המדינה, ואף דיכוי של יוזמות מקומיות של ערים חלוצות בתחום דיור בר-ההשגה, תוך טענה של חוסר-סמכות העירייה לקדם דיור בר-השגה. לכך מצטרפת העובדה שמדיניות הממשלה הנוכחית התנגדה לכל מרכיב של דיור-בר השגה, למשל ברפורמת התכנון והבנייה או בתכנית הוד"לים. על פניו, נראה שהמלצתנו סובלת מחסרונות לא-מועטים, ונשאלת השאלה מדוע אין להסתפק בשינויים תוספתיים – שימוש בסמכויות הקיימות ברשויות המקומיות בתחום הדיור כגון היטלי השבחה או תוספות אחוזי בנייה,, העצמה והעברת ידע אל בעלי-תפקידים רלוונטיים, וכיוצא באלה.
על אף כל זאת, דבקנו בהמלצה המקיפה והנועזת יותר, וזאת מתוך שתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא תקרת הזכוכית העבה שנוצרת לכל יוזמה מקומית, בגלל המחסור בחקיקה ברורה בתחום ולאור הנתק בין הממשלה לרשויות המקומיות. בשל תקרת הזכוכית השינוי הצפוי ממהלכים תוספתיים נמוך במיוחד, ואף דיור בר השגה בכלים הקיימים איננו רלוונטי למצוקה הגדולה שנוצרה בשטח, שדורשת התערבות ברמה ארצית ומקיפה. הסיבה השנייה היתה תפיסה ערכית-חברתית, כי רק מדיניות חברתית בתחום הדיור תביא לשינוי אמיתי בשטח, וכי על המרכז לשלטון מקומי לאמץ ולהוביל מדיניות שכזו. תפיסה זו, שניסח רן כהן עצמו בתמיכת מומחיות הקואליציה לדיור בר-השגה השותפות לצוות, נסמכה על כך שהציבור כה סובל מעליית מחירי הדיור, שאם המרכז לשלטון מקומי ייטול את ההובלה הציבורית של מהלך מקיף שכזה, הוא יוכל לגייס תמיכה ציבורית ללובי הנדרש, גם מול ממשלה שכביכול איננה תומכת בדיור בר-השגה, אך יש בה שרים שנחשבים חברתיים שבהחלט יכולים להצטרף לדרישה שכזו. זיהינו את הסטטוס-קוו הקיים דווקא כמנוף לשינוי – ואת המרכז לשלטון מקומי כמי שיכול להוביל לתהליך של חיבור מחדש בין הרמה הארצית למקומית, להפוך את הנתק להזדמנות לשותפות.
אינני יודע מה קרה עם ההמלצות שגיבשנו, לאחר הצגתן ב 19 במאי השנה. בכל אופן, המרכז לשלטון מקומי לא התארגן על מנת להוביל את הנושא באינטנסיביות שהדבר דרש, והמלצתנו לא יושמה, עד לפרוץ המחאה ההמונית. אני משער, וכאן זו השערתי האישית בלבד, שההמלצה שלנו לא התקבלה מיידית, לאור הניתוח של סיכויי ישימותה שתואר לעיל.
כיום כמובן, ישנה תחושה של מעין החמצה מסויימת, שכן ישנו סיכוי רב כי אם המלצותינו היו מאומצות באופן מיידי, היתה לכך תנופה מרשימה ומפתיעה. אבל כאמור – מי יכול היה לדעת? השותפות בתהליך, אליו צורפתי ע"י רן כהן כאמור, היתה דווקא עדות לתהליך גיבוש מדיניות מקיף, ענייני ומובנה, שבו נשמעו בתוך המרכז לשלטון מקומי עמדות שונות לכאן ולכאן, על ידי מגוון השחקנים הקיימים בשוק הנדל"ן, ובסופו גובשה המלצה, והוסבר מדוע היא נבחרה לאור חלופות אחרות. גם קבלת ההחלטה המיידית – שהיתה כנראה לא לאמץ את המלצתנו במלואה – נראית שקולה והגיונית במציאות של עד לפני חודש. אך כאמור, גם בתכנון מדיניות – אנחנו חושבים ומציעים ומנתחים, והמציאות צוחקת לכולם בפנים.
אהוד עוזיאל, האגודה לזכויות האזרח
סיים לאחרונה את לימודי התואר השני בביה"ס למדיניות ציבורית באונ' העברית, במסגרתו נכתב מאמר זה.
