דפים

יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

ההזדמנות שהוחמצה – המרכז לשלטון מקומי ודיור בר השגה \ אהוד עוזיאל








המחאה הנרחבת שהתפרצה לרחובות בחודש האחרון, אשר נושאת את דגל של דיור בר השגה, היא דוגמא בולטת לאופן בו גם תכנון שקול לא יכול לחזות התפתחויות עתידיות. ומעשה שהיה כך היה:

הבה נחזור חודשיים אחורה, מאי 2011: מצוקת הדיור היתה ידועה בציבור, ואף העסיקה את מקבלי ההחלטות בכל הרמות. אך המונח "דיור בר-השגה" היה שגור בעיקר בפי המומחים והעוסקים בתחום הדיור, וייצג תפיסות חברתיות מגוונות של התערבות. הנושא תפס אחת לכמה שבועות כותרות בעמודים הפנימיים של העיתונים, בעיקר במדורי הכלכלה הנקראים ע"י מעטים. אני הייתי חלק זוטר בצוות עתיר ניסיון בתחום דיור בר-השגה, שהובל על-ידי הגב' אתי אלוני מהמרכז לשלטון מקומי ועל-ידי ח"כ לשעבר רן כהן. לאחר תהליך של כחצי שנת עבודה, שהוזמנה על ידי ראש נמרכז לשלטון מקומי שלמה בוחבוט בעקבות המציאות הקשה ברחבי הארץ, הצגנו המלצות מדיניות לקידום דיור בר-השגה על ידי המרכז לשלטון מקומי. הצגנו עמדה עקרונית, והמלצנו שעל המרכז לשלטון מקומי להוביל תהליך חקיקה מקיף לדיור בר השגה. הדגש המרכזי בהמלצתנו היה חלוקת סמכויות בין הרשויות המקומיות לבין הממשלה: הממשלה מממנת, מגדירה את ההטבות/תמריצים לדיור בר-השגה, את תמהיל הדירות, ואת הקריטריונים לזכאות, ואילו הרשויות המקומיות ממפות צרכים, קובעות מדיניות עירונית, והינן הגורם המוציא-לפועל המרכזי.

המלצנו היתה שהמרכז לשלטון מקומי יקדם את מדיניות החקיקה באופן מיידי, יתכלל את הלחץ והלובי מול השרים והח"כים, ואף יוביל מאבק ציבורי, תוך סיוע לפעילי שטח שכבר היו קיימים אז – כדי למנף את ההד הציבורי ללחץ על מהלך החקיקה. הצעתנו התבססה על הצורך בשילוב ידיים בין הרשויות השונות, לאור המרכזיות של שוק הנדל"ן, ותוך מיצוי מלא של היתרונות היחסיים של הממשלה מחד, ושל ראשי הרשויות מאידך.

ברם, המלצה זו איננה מובנת מאליה. תוך כדי העבודה, גילינו כי קיים נתק ואף אי-אמון בין הרמה המוניציפאלית לבין הרמה הממשלתית. בעוד שבממשלה מזהים ברשויות המקומיות בעיות של טוהר-מידות, ושל קידום אינטרסים צרים (למשל, קידום דירות גדולות בלבד, לשם הגדלת הארנונה), בעיריות חוו נטישה של המדינה, ואף דיכוי של יוזמות מקומיות של ערים חלוצות בתחום דיור בר-ההשגה, תוך טענה של חוסר-סמכות העירייה לקדם דיור בר-השגה. לכך מצטרפת העובדה שמדיניות הממשלה הנוכחית התנגדה לכל מרכיב של דיור-בר השגה, למשל ברפורמת התכנון והבנייה או בתכנית הוד"לים. על פניו, נראה שהמלצתנו סובלת מחסרונות לא-מועטים, ונשאלת השאלה מדוע אין להסתפק בשינויים תוספתיים – שימוש בסמכויות הקיימות ברשויות המקומיות בתחום הדיור כגון היטלי השבחה או תוספות אחוזי בנייה,, העצמה והעברת ידע אל בעלי-תפקידים רלוונטיים, וכיוצא באלה.

על אף כל זאת, דבקנו בהמלצה המקיפה והנועזת יותר, וזאת מתוך שתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא תקרת הזכוכית העבה שנוצרת לכל יוזמה מקומית, בגלל המחסור בחקיקה ברורה בתחום ולאור הנתק בין הממשלה לרשויות המקומיות. בשל תקרת הזכוכית השינוי הצפוי ממהלכים תוספתיים נמוך במיוחד, ואף דיור בר השגה בכלים הקיימים איננו רלוונטי למצוקה הגדולה שנוצרה בשטח, שדורשת התערבות ברמה ארצית ומקיפה. הסיבה השנייה היתה תפיסה ערכית-חברתית, כי רק מדיניות חברתית בתחום הדיור תביא לשינוי אמיתי בשטח, וכי על המרכז לשלטון מקומי לאמץ ולהוביל מדיניות שכזו. תפיסה זו, שניסח רן כהן עצמו בתמיכת מומחיות הקואליציה לדיור בר-השגה השותפות לצוות, נסמכה על כך שהציבור כה סובל מעליית מחירי הדיור, שאם המרכז לשלטון מקומי ייטול את ההובלה הציבורית של מהלך מקיף שכזה, הוא יוכל לגייס תמיכה ציבורית ללובי הנדרש, גם מול ממשלה שכביכול איננה תומכת בדיור בר-השגה, אך יש בה שרים שנחשבים חברתיים שבהחלט יכולים להצטרף לדרישה שכזו. זיהינו את הסטטוס-קוו הקיים דווקא כמנוף לשינוי – ואת המרכז לשלטון מקומי כמי שיכול להוביל לתהליך של חיבור מחדש בין הרמה הארצית למקומית, להפוך את הנתק להזדמנות לשותפות.

אינני יודע מה קרה עם ההמלצות שגיבשנו, לאחר הצגתן ב 19 במאי השנה. בכל אופן, המרכז לשלטון מקומי לא התארגן על מנת להוביל את הנושא באינטנסיביות שהדבר דרש, והמלצתנו לא יושמה, עד לפרוץ המחאה ההמונית. אני משער, וכאן זו השערתי האישית בלבד, שההמלצה שלנו לא התקבלה מיידית, לאור הניתוח של סיכויי ישימותה שתואר לעיל.

כיום כמובן, ישנה תחושה של מעין החמצה מסויימת, שכן ישנו סיכוי רב כי אם המלצותינו היו מאומצות באופן מיידי, היתה לכך תנופה מרשימה ומפתיעה. אבל כאמור – מי יכול היה לדעת? השותפות בתהליך, אליו צורפתי ע"י רן כהן כאמור, היתה דווקא עדות לתהליך גיבוש מדיניות מקיף, ענייני ומובנה, שבו נשמעו בתוך המרכז לשלטון מקומי עמדות שונות לכאן ולכאן, על ידי מגוון השחקנים הקיימים בשוק הנדל"ן, ובסופו גובשה המלצה, והוסבר מדוע היא נבחרה לאור חלופות אחרות. גם קבלת ההחלטה המיידית – שהיתה כנראה לא לאמץ את המלצתנו במלואה – נראית שקולה והגיונית במציאות של עד לפני חודש. אך כאמור, גם בתכנון מדיניות – אנחנו חושבים ומציעים ומנתחים, והמציאות צוחקת לכולם בפנים.


אהוד עוזיאל, האגודה לזכויות האזרח
סיים לאחרונה את לימודי התואר השני בביה"ס למדיניות ציבורית באונ' העברית, במסגרתו נכתב מאמר זה.

יום שני, 3 באוקטובר 2011

סוגיית הפיקוח על שוק השכירות דורשת דיון יותר רציני מזה של בנק ישראל / גיל גן-מור

היום הוציא בנק ישראל הודעה לתקשורת בנושא שוק השכירות. הדוח צוטט בהרחבה בתקשורת כאשר המסר העיקרי שלו הוא שאין להתערב בשוק השכירות הפרטית למגורים. התזמון וההדגשה אינם מקריים. רגולציה על שוק השכירות היא אחת הדרישות שעלו מהמחאה. כל משפחה רביעית מתגוררת בדירה שכורה, מבחירה והרבה פעמים - בלית ברירה. אלא שהחיים בשכירות הם די סיוט בישראל, בלי הגנות מינימאליות על השוכרים ובלי ודאות בסיסית שניתן לחיות בשכירות ארוכת טווח ובביטחון, וכי שכר הדירה לא יועלה בצורה קיצונית מדי שנה.

הדוח של בנק ישראל הוא צפוי כשמש, אך הדיון מאכזב. בנק ישראל, למשל, לא מציין שישראל היא המדינה השנייה מהתחתית בכל הנוגע להתערבות בתנאי השכירות או במחירי השכירות בכל מדינות ה-OECD, כפי שניתן לראות בגרף הבא, הלקוח מדוח ה-OECD.

בנק ישראל גם אינו עורך דיון בסוגייה. יש לו שורה תחתונה וזהו. אין יתרונות וחסרונות. הבנק מקווה שכולנו נקשיב ונפנים כמו ילדים טובים. אבל הדיון הוא יותר רחב ויותר מהותי מזה. יש סוגים שונים של התערבות - התערבות בתנאי השכירות, התערבות במשך השכירות, התערבות במחיר השכירות והתערבות באופן ובתדירות שניתן להעלות שכר דירה משנה לשנה. אלא שבפמפלט של בנק ישראל אין אפור, הכול ברור. ואם זה כך - נשאלת השאלה מדוע כמעט כל מדינות ה-OECD כן מתערבות ומסדירות את שוק השכירות, ומה שונה בישראל? ואם כל כך הרבה מדינות עושות זאת, וממשיכות לשגשג ולצמוח, מדוע מפחידים אותנו כל כך בגלישה לקומוניזם?

רוב המחקרים שקיימים היום על הישגי ה"רנט קונטרול" מתבססים על רגולציה שלא קיימת כמעט בשום מקום, ולכן התוקף שלהם שנוי במחלוקת. רגולציה שבה המחיר הראשוני של הדירה נקבע על ידי הממשלה והוא נמוך משמעותית ממחיר השוק אכן שנויה במחלוקת. מחקרים שונים הראו שהתוצאה של התערבות כזו עלולה להיות פגיעה באיכות ובכמות הדיור להשכרה. ואכן - מדינות רבות שינו את השיטה, אך הן לא הסירו כל פיקוח, אלא המשיכו להתערב בתנאי השכירות ובתדירות וגובה ההעלאה לשוכר קיים. לפי ההסדרים החדשים, רק אם הדירה מתפנה, היא מושכרת מחדש במחיר שוק. בחלק מהמדינות לא ניתן לפנות שוכר במשך תקופת ההשכרה בלי עילת פינוי מוצקה, כך שיש לשוכר אפשרות לגור בשכירות ארוכת טווח ויציבה לפחות לכמה שנים, בהן עליית שכר הדירה הולמת את ההתפתחויות בשוק ולא את הגחמה של בעל הדירה. זהו סיפור אחר, שבו מנסים לאזן בין זכויות בעלי הדירה והשוכר, למנוע ניצול (במיוחד בשל מצבו הסחיט של השוכר שמעבר דירה מחייבו בהוצאות מעבר גבוהות) וליצור הוגנות.

כל זה מתבצע לצד עידוד של דיור ציבורי ודיור להשכרה, וכן דיור מוזל ובר השגה. אם כך, מדוע שלא נזכה מבנק ישראל לדיון קצת יותר מעמיק בנושא?

אינני חסיד שוטה של דוחות ה-OECD. זהו ארגון כלכלי בעל אוריינטציה ניאו ליברלית ברורה. הוא מודד את היעילות של מדיניות הדיור בהתאם להשפעתה על המוביליות של עובדים, כאילו אנשים הם פיני משחק, שצריכים להיות מוכנים לתזוזה מהירה לפי צרכי המשק. אלא שאפילו ה-OECD, שכמו בנק ישראל, נרתע מאוד מרגולציה על שכר הדירה, סבר שאפשר להתערב בשוק השכירות, ולא ייקרה אסון. זאת, כדי להבטיח את יציבות השכירות כחזקת מגורים, וכדי לבטח את השוכר מפני עליות תכופות וחדות בשכר הדירה.

והנה שאלה לנגיד פישר - אם ה-OECD יכול להציג גישה פרקטית לנושא הפיקוח על שוק השכירות, איך זה שבבנק ישראל תמיד אומרים לא?

הכותב הוא עו"ד וראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח וחבר הקואליציה לדיור בר השגה