הרפורמה בתכנון שמנסה לקדם הממשלה כבר מעוררת סערה, וזה צפוי לאור האופן הכוחני והחפוז שהממשלה הנוכחית דוחפת שינויי חקיקה בעלי השלכות מפליגות. יש לקוות שמישהו בממשלה ובכנסת יפעיל את ההיגיון הבריא וימנע את מה שמסתמן עתה כניסיון לחקיקת בזק. פרטי הרפורמה עדיין לא ברורים אך בגדול מדובר בעיקר על ביטול ועדות התכנון המחוזיות ומתן עצמאות רבה יותר לועדות התכנון המקומיות. הממשלה משווקת את הרפורמה כהתייעלות – קיצור הליכי התכנון והבניה, אך אי אפשר להתעלם מהמשמעות העיקרית של הרפורמה – הגברת המשקל של הפוליטיקה המקומית וירידת המשקל של גופי התכנון המקצועיים בהליכי התכנון.
נדמה לי שאין מי שאינו סבור שעל תהליכי התכנון והבינוי להיות יעילים, בטח כשזה נוגע לבקשות יומיומיות של אזרחים להוצאת היתרי בניה בשטח שהוא כבר מתוכנן, אבל הדבר האחרון שהמדינה שלנו צריכה הם הליכי תכנון חפוזים, נעדרי ראיה תכנונית כוללת. עד היום אנו משלמים על תכנון חפוז ונעדר ראיה ארוכת טווח ובכלל – מדינת ישראל היא מדינה קטנה ודלה במשאבים, ובעיקר בקרקע ותכנון טוב הוא כמעט, הייתי אומר, צורך קיומי.
לכן התייעלות אסור שתפגום בהליכי התכנון ובראייה ארוכת טווח של הצרכים המשותפים לכלל החברה. החשש של מתנגדי הרפורמה הוא כי ביטול הועדות המחוזיות יפגום בטיב התכנון.
פרופ' ערן פייטלסון, גיאוגרף מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, התראיין למירב ארלוזורוב מדה-מרקר וטען כי הרפורמה עלולה להגביר את השחיתות בתכנון. לדבריו, אין כמעט שחיתות בועדות המחוזיות ובמינהל התכנון והחשש הוא שבועדות המקומיות, הפוליטיות, האפשרות לשחיתות גדולה בהרבה. אך מה לגבי היעילות? "זה נכון שהתכנון מייקר את הבנייה בישראל", מודה פייטלסון, "אבל כך גם ראוי שיהיה. תכנון טוב עולה כסף ואסור לוותר עליו. אם ישראל רוצה להוזיל את מחירי הדירות, אז שתפתח פרויקטים של דיור בר השגה. כבר שנים מזניחים כאן את הדיור הציבורי והגיע הזמן לחזור לטפח אותו. בכל מקרה, דיור בר השגה הוא דרך להוזיל דירות - ולא באמצעות פגיעה באיכות התכנון".
מצד שני, מוחה תמר זנדברג, חברת מועצת העיר תל אביב, הועדה המקומית היא גוף דמוקרטי יותר, של נבחרי ציבור הקשורים לציבור ומכירים מקרוב את הצרכים שלו. אי אפשר לכנות זאת שחיתות היא טוענת במאמר שפירסמה בדה-מרקר. ואכן לא ניתן להתעלם מהטיעון הזה. העברת יותר סמכויות לוועדה המקומית משמעה שהליכי התכנון יהיו יותר דמוקרטיים ויותר פוליטיים. זה כמובן לא אומר שמותר לפגוע בשם הדמוקרטיה באינטרס הציבורי הרחב או לדרוס את זכויות המיעוט, אבל זה לא משהו פסול. הדרישה לדיור בהישג יד, למשל, מטרה חברתית חשובה, עלתה לדיון בעיקר בעקבות לחץ שהופעל על ידי תושבים על נבחרי הציבור ברשויות המקומיות ולא מהגורמים המקצועיים.
אבל הדילמה אפילו יותר מסובכת, כי אף אם נסכים שאין פסול בהגברת הפוליטיות של הליכי התכנון על חשבון הפקידות המקצועית, ואף אם נסכים כי יש בזה גם יתרונות מסוימים, עדיין ישנם חששות שהאינטרס הציבורי הרחב יחלש לטובת האינטרס של הרשות, ובמיוחד של הרשויות המבוססות. כך גם בנוגע לדיור בהישג יד. מצד אחד, היוזמה העיקרית לדיור בר השגה היא תוצאה של הפוליטיקה המקומית. לכאורה, הוכחה לחשיבות של הגברת כוחן של הרשויות בהליכי התכנון. מאידך, החשש הוא כי הועדה המקומית תתכנן דיור בר השגה רק למי שהעיר חפצה ביקרו, תוך התעלמות מהצרכים המשותפים של שאר הרשויות במטרופולין. קיים גם כמובן חשש שרשויות מבוססות יראו בשילוב אוכלוסיה מעוטת אמצעים כדבר לא רצוי, נימבי, בניגוד לאינטרס הציבורי הרחב של שילוב ושוויון הזדמנויות. לכאורה, הוכחה שיש להשאיר את התכנון בידיים מקצועיות נטולות אינטרס מקומי צר.
אז מה בכל זאת עושים? ייתכן ודרך הביניים תהיה להגביר את הסמכויות של הועדות המקומיות בצורה הדרגתית, אך לא לבטל לגמרי את הועדות המחוזיות כערכאה מקצועית שתבלום תכנון לא אחראי, ובמיוחד – לקבוע מראש מדיניות תכנון ארצית ואזורית נוקשה ומחייבת, שתותיר לפוליטיקה המקומית מרחב תמרון אך תשמור על האיזון בין האינטרס הציבורי הרחב לבין האינטרס המקומי של הרשות המקומית. בדיור בר השגה, למשל, ראוי יהיה לקבוע בחקיקה אילו חובות מוטלות על כל רשות ולקבוע מנגנונים לשיתוף פעולה של רשויות מאותו מטרופולין או אזור.
נדמה לי שאין מי שאינו סבור שעל תהליכי התכנון והבינוי להיות יעילים, בטח כשזה נוגע לבקשות יומיומיות של אזרחים להוצאת היתרי בניה בשטח שהוא כבר מתוכנן, אבל הדבר האחרון שהמדינה שלנו צריכה הם הליכי תכנון חפוזים, נעדרי ראיה תכנונית כוללת. עד היום אנו משלמים על תכנון חפוז ונעדר ראיה ארוכת טווח ובכלל – מדינת ישראל היא מדינה קטנה ודלה במשאבים, ובעיקר בקרקע ותכנון טוב הוא כמעט, הייתי אומר, צורך קיומי.
לכן התייעלות אסור שתפגום בהליכי התכנון ובראייה ארוכת טווח של הצרכים המשותפים לכלל החברה. החשש של מתנגדי הרפורמה הוא כי ביטול הועדות המחוזיות יפגום בטיב התכנון.
פרופ' ערן פייטלסון, גיאוגרף מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, התראיין למירב ארלוזורוב מדה-מרקר וטען כי הרפורמה עלולה להגביר את השחיתות בתכנון. לדבריו, אין כמעט שחיתות בועדות המחוזיות ובמינהל התכנון והחשש הוא שבועדות המקומיות, הפוליטיות, האפשרות לשחיתות גדולה בהרבה. אך מה לגבי היעילות? "זה נכון שהתכנון מייקר את הבנייה בישראל", מודה פייטלסון, "אבל כך גם ראוי שיהיה. תכנון טוב עולה כסף ואסור לוותר עליו. אם ישראל רוצה להוזיל את מחירי הדירות, אז שתפתח פרויקטים של דיור בר השגה. כבר שנים מזניחים כאן את הדיור הציבורי והגיע הזמן לחזור לטפח אותו. בכל מקרה, דיור בר השגה הוא דרך להוזיל דירות - ולא באמצעות פגיעה באיכות התכנון".
מצד שני, מוחה תמר זנדברג, חברת מועצת העיר תל אביב, הועדה המקומית היא גוף דמוקרטי יותר, של נבחרי ציבור הקשורים לציבור ומכירים מקרוב את הצרכים שלו. אי אפשר לכנות זאת שחיתות היא טוענת במאמר שפירסמה בדה-מרקר. ואכן לא ניתן להתעלם מהטיעון הזה. העברת יותר סמכויות לוועדה המקומית משמעה שהליכי התכנון יהיו יותר דמוקרטיים ויותר פוליטיים. זה כמובן לא אומר שמותר לפגוע בשם הדמוקרטיה באינטרס הציבורי הרחב או לדרוס את זכויות המיעוט, אבל זה לא משהו פסול. הדרישה לדיור בהישג יד, למשל, מטרה חברתית חשובה, עלתה לדיון בעיקר בעקבות לחץ שהופעל על ידי תושבים על נבחרי הציבור ברשויות המקומיות ולא מהגורמים המקצועיים.
אבל הדילמה אפילו יותר מסובכת, כי אף אם נסכים שאין פסול בהגברת הפוליטיות של הליכי התכנון על חשבון הפקידות המקצועית, ואף אם נסכים כי יש בזה גם יתרונות מסוימים, עדיין ישנם חששות שהאינטרס הציבורי הרחב יחלש לטובת האינטרס של הרשות, ובמיוחד של הרשויות המבוססות. כך גם בנוגע לדיור בהישג יד. מצד אחד, היוזמה העיקרית לדיור בר השגה היא תוצאה של הפוליטיקה המקומית. לכאורה, הוכחה לחשיבות של הגברת כוחן של הרשויות בהליכי התכנון. מאידך, החשש הוא כי הועדה המקומית תתכנן דיור בר השגה רק למי שהעיר חפצה ביקרו, תוך התעלמות מהצרכים המשותפים של שאר הרשויות במטרופולין. קיים גם כמובן חשש שרשויות מבוססות יראו בשילוב אוכלוסיה מעוטת אמצעים כדבר לא רצוי, נימבי, בניגוד לאינטרס הציבורי הרחב של שילוב ושוויון הזדמנויות. לכאורה, הוכחה שיש להשאיר את התכנון בידיים מקצועיות נטולות אינטרס מקומי צר.
אז מה בכל זאת עושים? ייתכן ודרך הביניים תהיה להגביר את הסמכויות של הועדות המקומיות בצורה הדרגתית, אך לא לבטל לגמרי את הועדות המחוזיות כערכאה מקצועית שתבלום תכנון לא אחראי, ובמיוחד – לקבוע מראש מדיניות תכנון ארצית ואזורית נוקשה ומחייבת, שתותיר לפוליטיקה המקומית מרחב תמרון אך תשמור על האיזון בין האינטרס הציבורי הרחב לבין האינטרס המקומי של הרשות המקומית. בדיור בר השגה, למשל, ראוי יהיה לקבוע בחקיקה אילו חובות מוטלות על כל רשות ולקבוע מנגנונים לשיתוף פעולה של רשויות מאותו מטרופולין או אזור.
