ההתחלה היתה מעניינת, היה בו כמו לבשר על הבאות ואולי, אולי הפעם לשמוע הצהרה על מדיניות דיור נכונה ואמתית למדינת ישראל. הנתונים שהציג ראש הממשלה והשרים כמו הפליאו לתאר את תמונת המצב בתחום הדיור בישראל: בלימת הבניה מזה עשור, חסר בהיצע, מגבלות תכנוניות, מונופול על הקרקע ועוד ועוד. משם התקדמנו לעבר ההצעות והאכזבה היתה גדולה, השאירה חלל והמחישה עד כמה השיח הוא שיח חרשים וכל ניסיונות העוסקים בתחום הדיור בשנים האחרונות להוביל לחשיבה אחרת, חדשה, כזו המתאימה את עצמה לרוח הזמן והשעה מחפשים להם אוזן, מחפשים להם בית וזה לא קיים בנמצא.
ביבי וצוות השרים בחרו לשלוף כלים המונחים קרוב על מדף ומבקשים לעשות שינוי כמעט קוסמטי במצב הקשה של הדיור בהתעלם מהתמונה הכוללת וממגוון האוכלוסיות הסובלות ממצוקת הדיור במדינת ישראל.
במבוא להצגת התכנית התייחסו לבירוקרטיה החונקת ולמשך זמן הוצאת ההיתר במדינה, אך בכל המלצותיהם ובתכנית הביצוע לא ציינו כלל ועיקר איך ישתנה המצב ובאיזה אופן תתוגמל מערכת התכנון כך שהיקף כוח האדם המטפל בקידום התכניות יתרחב. מערכת התכנון ומנהל מקרקעי ישראל סובלים מכוח עבודה מצומצם ומהעדר הנהגה בחלק מהמחוזות והוא קורס תחת הנטל.
זירוז הבנייה כפי שמציע נתניהו במתכונתה הנוכחית תעמיק את הפער החברתי, תמשיך לעודד בניה בסטנדרט גבוה, דירות מגורים גדולות, שכונות סגרגטיביות לבעלי יכולות ולמשקיעים ולדחוק כל רעיון לעירוב אוכלוסיות, לשילוב גדלי דירות ולבנייה צנועה יחד עם בנייה יוקרתית. החשש הגדול מתכנית הוד"לים שביבי כל כך מתפאר בה הוא במימוש אלפי יחידות דיור שתוכננו ללא כל חשיבה על דיור בר השגה, על בניית שכונות הטרוגניות ועל ניצול מושכל של הקרקע האחרונה גם לדורות הבאים. היזהרו מהוד"לים יש בהם כדי להעמיק את הקיטוב החברתי, כדי לייצר שכונות מובדלות, המפרידות בין עני לעשיר, בין חלש לבעל אמצעים ויגבירו יצירת המעמדות בחברה הישראלית.
ביבי שכח לספר לנו שבהליך שחרור חסמים, בחלק מהיישובים, עלויות שחרור החסם יושתו באפון ישיר על רוכשי הדירות. כך למשל קבעו מוסדות התכנון ומנהל מקרקעי ישראל כי עלויות הטמנת קווי מתח עיליים שהיוו חסם לבנייה מזה עשרות שנים יתקבלו במסגרת המכרזים על הקרקע בגילום ערך הקרקע נוסף לעלויות הטמנת קו המתח, כך שכל יחידת דיור תספוג את חלקה היחסי בהטמנת הקו. וראה זה פלא הציבור ישלם מכיסו על שחרור החסמים להאצת הבניה.
התכנית מתמקדת יפה בקהל הסטודנטים, קהל חשוב ונחוץ להשקעה גם בראיה ארוכת טווח. ההצעה האטרקטיבית שחזרו עליה ראש הממשלה ושר השיכון התמקדה בקידום בניה למגורי סטודנטים על קרקע חומה, זו בשפת העם המיועדת לבניית מתקנים ומבנים לשירות הציבור. והינה קרקע המיועדת לציבור תסומן סקטוריאלית ותיגרע מהציבור כולו לטובת סקטור אחד- הסטודנטים. יש להיזהר מניצול שטחים חומים באופן מידי ללא חשיבה כוללת על צרכי העיר בזמן הקרוב ובטווח הארוך. אולי מוטב לבדוק מבנים שאינם מנוצלים במלואם על שטחים חומים ולבנות דירות לכלל האוכלוסייה בקומות עליונות, תוך שמירה על האפשרות לבנות מבני ציבור בקומות התחתונות.
ובואו נתייחס למונחים שכירות מוזלת ודירות מוזלות. כלים , לכאורה חשובים מראים על שינוי בחשיבה, על רצון להתגייסות לשינוי. ראשית ראוי שנברך על כך. נבהיר כי ברף המחירים הנהוג בשוק השכירות ובשוק המכירה הן במרכז והן בפריפריה פעולות של הוזלת דיור לא בהכרח מבטיחים יצירת דיור בר השגה. משפחה מיישוב עירוני בפריפריה הקרובה או הרחוקה המשתכרת בטווח העשירונים 5-7) (עשירון 5- 8,951 ₪ ברוטו, עשירון 7- 13,991 ₪ ברוטו) תתקשה לעמוד בהוצאה על דיור (שכירות או רכישה) שאינה עולה על 30% מסך כל הוצאותיה. על הממשלה לדאוג כי במדיניות הדיור שלה ובכלים בהם היא משתמשת (מחיר למשתכן או שכירות מוזלת) המחיר האחרון לצרכן יהיה בר השגה ולא די בכך שיהיה מחיר מוזל מהמחירים הגבוהים הנהוגים היום. ההבדל כאן הוא מהותי והחשש הוא גדול כי כלים אלה לא יספקו את המענה הנדרש ועדיין רף המחירים (גם לאחר הוזלה) באזורים רבים בארץ (במרכז ובהחלט גם בפריפריה) יישארו ללא השגה.
ככל שהעמקנו בתכנית חיפשנו וחיפשנו מענה למלאי הדיור הקיים המציף את הארץ על כל עריה ושכונותיה ולא קיבל כל התייחסות אצל נתניהו. אותו דיור ציבורי לשעבר, אותם שיכונים מתים ליפול, אותן שכונות מתדרדרות. מה על מלאי הדיור הגדול , הנאמד בעשרות אם לא מאות אלפים של יחידות דיור. מה עם שיקום השכונות, תכנית פינוי בינוי ריאליות שאינן נסמכות רק על מפתחות כלכליים ומשלבות היבטים חברתיים וחשיבה על אוכלוסיות מוחלשות. היכן המחשבה על חיזוק שכונות אלה באוכלוסייה צעירה, במשקי בית משפרי דיור. תכניות פינוי בינוי הקיימות במתכונתן הנוכחית כשלו כישלון חרוץ, תמ"א 38 מצליחה לשאת פרי באזורי ביקוש בלבד. ומה על הערים, ומה על השכונות המשוועות לשינוי, לפיתוח, להתחדשות ויכולות בעצמן להציע בתכנון ובהשקעה של המדינה מלאי חדש לדיור בר השגה.
ואחרון, אחרון חביב , לא יכולנו שלא להתאכזב מההתעלמות הבוטה מכוחן ומקומן הכה חשוב של הרשויות המקומיות לסייע ולהוביל לשינוי בתחום הדיור בכלל ובדיור בר השגה בפרט. הרשויות מכירות היטב את הבעיות ומתמודדות איתן. תקציב ומתן סמכויות הם גורמי המפתח הנחוצים להם להתמודדות עם הבעיה ובדיון על דיור בר השגה , על קריטריונים לדיור בר השגה ועל ניהול דיור בר השגה אין אחרת מהרשות המקומית להוביל זאת.
בקיצור, ראש הממשלה , שר האוצר ושר השיכון. המלאכה עדיין לא תמה, החשיבה רק בתחילת הדרך, הפתרונות רחוקים מלתת מענה והאתגר העצום לפניכם. זוהי העת לפתוח ולפקוח עיניים לשמוע את רחשי העם, הרשויות המקומיות, ארגוני החברה שעוסקים בדיור בחזית הראשונה, חוקרים ואקדמאים שמכירים את הנושא וחקרו אותו גם במקומות אחרים בעולם , וביחד מתוך כל אלה לגבש תכנית אמיצה למדיניות דיור רלוונטית במדינית ישראל.
חגית נעלי יוסף, מתכננת ערים, מהמעבדה לתכנון עם קהילה בטכניון, חברה בקואליציה לדיור בר השגה ומנחת קבוצת צעירים מקומיות לדיור בר השגה בטירת כרמל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה